תוכן

והאמת היא כי כל התורה היא שאנו אומרים היא רק לעובדי ה', ועובדי ה' הוא דוקא אחרי שבאו לבחי' ידיד ה'. וקטן שבשבטים היה ידיד ה'. וידיד הוא האהבה הגדולה לה'. ואין זה דומה לגשמיות, שבגשמיות אפשר שיהיה האדם האוהב למשנהו, ויחד עם זה יהיה אוהב גם את בני המשפחה שלו עצמו. ואין זה נוגע כלל לאהוב את חברו, בזה שעוד ניצוצי אהבה ישנם בקרבו שהוא אוהב את בניו.
אבל לא כן היא באהבת ה', שהיא אהבה רק אליו ית"ש, ולא לשום דבר אחר יהיה מה שיהיה, ולא לעצמו ולא לאשתו ולא לבניו. ואז הוא נקרא ידיד ה'. ועל זה נאמר "ידיד ה' ישכון לבטח עליו, חפף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן". שממש אף לרגע אינו מפסיק מאהבת ה'.
ואמנם כן כי להאהבה הזאת אין האדם יכול לבא בכח עצמו, כי כל זה הוא בא מההשפעה העליונה המשפיעה עליו אהבה ודביקות. אלא שעל האדם לעשות כל הפעולות לבא לידי אהבה זו. ולהתפלל תמיד לפני ה' שיזכהו באותה האהבה, ובאם באה לו אהבה זולתו, צריך לדחות האהבה, ולהתגבר באהבת ה'. וזאת היא עיקר העבודה לה'. וע"י זה משפיע עליו ה' האהבה האמיתית אליו. וזהו השפעת נחת רוח לפניו ית"ש.