תוכן

ב"ה י"ז חשון פ"ט
זוהי החסידות אשר גדלה וטפחה הבעש"ט ז"ל, והאירה את מחשכי הארץ ברוב עמקה והרגשותיה. לאט לאט עוממה, ואיננה מראה עתה את רוב כחה. כל מין רעיון שהוא לובש צורה ופושט צורה, ולוקח צורה אחרת להתלבש בה, אבל החסידות ההוית טרם לבשה הצורה השייכת לה. לכן כעת אף שאלפי איש מתלבשים בטלית של החסידות, אבל אם נשאלם - מהי החסידות? על מה אדניה נטבעו? לא ידעו לענות מאומה. כל אחד יאמר איזה פתגם עממי, אבל אל תוכה ועיקרה לא יוכלו לחדור. מאד רחקה מהם, אין אור החסידות יכול להתלבש בכליהם, או יותר נכון, אין להם הכלי הראוי להחסידות. פשוט מפני שלא ידוע להם אופן עשית הכלי. לכן כהיום פג טעמה וריחה נמר. ומכל החסידות לא נותר בלתי אם סיפורי נפלאות הצדיקים אשר נעשו לפני עשרות בשנים ותו לא.
בכל זאת האטמוספירה החסידית מגדלת בעצמה אנשים גדולים גאוני הרוח אשר מהאויר בלבד קולטים לתוכם את רוח החסידות ומתגדרים בה. ומוצאים בה את מה שצריך להם, ומשימים מעינם וחפצם בה, עד שישגשגו כעץ פורח, והם הם הרוח החיה בכל דרגות החסידות ומפיצים מעינותם החוצה.
אולם, הרוח שקלטו בחובם והבנתם בעמקי החסידות איננו יכול להשביע נפש כל החברים אשר גדלו על ברכי החסידות. יען שההמון הרב בקבלו רק את שטחיותה, או יותר נכון גשמיותה, מתנגד בעצם לרוחניותה ולפנימיותה. כי על כן, זוהי החומר וזוהי הרוח. והם שני הפכיים, שני קצוות. ואף שאין הרוחניות יכולה לשרות ולהגלות, כי אם ע"י הלבושים שלה והם הגשמיות, בכל זאת נפגמה מעצם תומתה בהתלבשה בהגוף, ואין עומד כחה!.