תוכן

ציור הסתר א':
שאין פניו ית' מגולים, דהיינו שאין השי"ת מתנהג עמו בהתאם לשמו ית' הטוב ומטיב, אלא ח"ו להיפך מזה, כי הוא מקבל ממנו יסורין, או שהוא מחוסר פרנסה, ויש לו בעלי חוב מרובים הממררים לו את חייו, והוא מלא טרדות ודאגות כל היום. או שסובל ח"ו ממחלות. ואינו מכובד על הבריות. כל תכנית שמתחיל אין עולה בידו לגומרה. והולך כל היום בלי סיפוק נפשי.
והנה באופן זה אין האדם רואה את פניו הטובים של השי"ת כמובן, אכן אם הוא מאמין שעל כל פנים השי"ת סובב לו הדברים הללו, או מחמת עונש על העבירות שעשה או כדי להיטיב באחריתו, כמ"ש "את אשר יאהב ה' יוכיח", וכן אשר הצדיקים תחלתן יסורין מחמת שהשי"ת רוצה ליתן להם בסופם שלוה רבה. אבל אינו נכשל לומר שכל זה הגיע לו מגורל עוור ומטבע ח"ו בלי חשבון ודעת, אלא מתחזק להאמין שהשי"ת סובב לו בהשגחתו את כל אלה, נבחן שרואה עכ"פ את האחורים של השי"ת.
ציור הסתר ב':
הנקרא בספרים הסתר תוך הסתר, פירושו – שאינו רואה אפילו את האחורים של השי"ת, אלא אומר: שהשי"ת עוזב אותו ואינו משגיח עליו, וכל היסורים שמקבל תולה שקיבלם מתחת ידי הגורל המר והטבע, והוא – כי דרכי ההשגחה נעשים לו מסובכים ביותר, שמביאים לידי כך עד שהתפקר ח"ו.
דהיינו שמתפלל ועושה צדקה על צרותיו ואינו נענה כלל, ודוקא בשעה שפוסק מלהתפלל על צרתו, אז נענה. בכל שעה שמתגבר להאמין בהשגחה, ומטיב מעשיו, פונה לו ההצלחה עורף ויורד אחורנית באכזריות גדולה, ובשעה שמתפקר ח"ו, ומתחיל להריע מעשיו, אז מתחיל להצליח ביותר, וינשום להרוחה ביותר. לא תזדמן לו פרנסה בדרך כשרות, אלא דוקא בדרך אונאה להבריות, או על ידי חילול שבת, וכדומה. או שכל המכירים שלו שהם בעלי תורה ומצוה, סובלים עניות, ומחלות מרובות, ומבוזים מאד בעיני הבריות. והבעלי מצוה האלו נדמה לו, שהמה חסרי דרך ארץ, וטפשים מלידה, וצבועים גדולים, עד שמאוס לו לישב בחברתם אפילו רגע. וכל המכירים הרשעים, המתלוצצים על אמונתו, הנה המה המוצלחים ביותר, בריאים ושלימים, לא ידעו מחלה, פקחים, בעלי מדות טובות, וסימפטיים בכל דרכיהם, יושבים בלי דאגות, ובבטחון ובשלוה רבה נמצאים כל היום ותמיד.
וכשההשגחה מסתדרת לו להאדם באופן כזה נקרא הסתר תוך הסתר, כי אז ח"ו רובץ תחת משאו, לא יוכל עוד להמשיך בהתחזקות להאמין שיסוריו באים לו מהשי"ת מאיזה טעם כמוס, עד שנכשל ומתפקר לומר ח"ו שהשי"ת אינו משגיח כלל על בריותיו, וכל מה שבא לו הוא ח"ו מידי הגורל והטבע, וזה נבחן שאינו רואה אפילו את האחוריים של השי"ת.
ציור של גילוי פנים
אבל אחר שגילה בשלימות את התבלין, דהיינו האור תורה שהאדם שואף לגופו, מחמת התחזקותו באמונת השי"ת, כי אז נעשה מוכשר להשגחה בגילוי פניו ית', שפירושו – שהשי"ת מתנהג עמו, בהתאם, כשמו הטוב ומטיב ית'.
נמצא שמקבל מהשי"ת רוב טוב ושלוה רבה, ומצוי תמיד בסיפוק נפשי. כי משיג פרנסתו בקלות גדולה ובמילואו, לא ידע טרדות ודוחק לעולם, לא ידע משום מחלה, מכובד מאד בעיני הבריות, גומר בקלות כל מיני תכניות שעולה על דעתו, ובכל אשר יפנה יצליח. וכשחסר לו דבר מה, הוא מתפלל ונענה תיכף על המקום. כי עונה לו תמיד בכל מה שידרוש ממנו ית', אף תפילה אחת לא שבה ריקם. ובשעה שמתגבר במעשים טובים, הצלחתו עולה במדה מרובה, וכשמתרשל, נמצא שבמדה זו יורדת הצלחתו. כל המכירים שלו הולכי בדרך הישר, המה בעלי פרנסה לא ידעו מחלה. והם המכובדים ביותר בעיני הבריות, ואין להם שום טרדות. והשקט ושלוה רבה להם, כל היום ותמיד. והמה פקחים, אנשי אמת, בעלי צורה, עד שמתברך ומתענג ביותר לישב בחברתם. וכל המכירים שלו שאינם הולכים בדרך התורה, המה מחוסרי פרנסה, מוטרדים בחובות מרובים, לא ימצאו להם אף רגע אחת לנשום בהרוחה, סובלים מחלות, מלאים מכאובים, ומבוזים ביותר בעיני הבריות. והמה נראים לו חסרי דעת, וחסרי דרך ארץ, רעים ואכזרים עם הבריות, חנפים מלאים שקרים, עד שמאוס לו לישב בסמוך לחברתם.
שמו ית' מראה לנו שהוא טוב ומטיב לכל בריותיו, דהיינו בכל דרכי הטבה המספיקים לכל מיני המקבלים שבכלל ישראל, שבודאי אין תענוג וטוב של אחד דומה לתענוג וטוב של חבירו. למשל: העוסק בחכמה לא יתענג מכבוד ועושר, ושאינו עוסק בחכמה לא יתענג מהשגות והמצאות גדולות שבחכמה. אלא ודאי שלזה נותן עושר וכבוד ולזה נותן השגות נפלאות בחכמה.
הביקוש של האדם להתחזק באמונת השגחתו ית' על העולם בזמן ההסתרה מביאהו להגות בספרים, בתורה, ליקח משם הארה והבנה איך להתחזק באמונת השגחתו ית'. והנה ההארות וההתבוננות הללו שמקבל ע"י התורה מכונה בשם "תורה תבלין", עד שיתקבץ לשיעור מסוים, והקב"ה ירחם עליו ויערה רוח ממרום, ז"א השפע העליון. בע"ה א' דר"ח כיס–לב בזוה"ק נשא
[אות קפ"ט]: רבי אבא הוה אזיל ללוד, פגע ביה רבי זירא בר רב, א"ל: הא חמינא אפי שכינתא, ומאן דחמי אפי שכינתא, בעי למיזל ולרהטא בתראה. הה"ד "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" (הושע ו' ג'). וכתיב: "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' וגו'. כי מציון תורה" וגו' (ישעיהו ב' ג'). ואנא בעינא למיהך בתרך, ולמילף מאינון מילי מעליתא, דאתון טעמין כל יומא מאידרא קדישא.
ופירש: אפי שכינתא הוא בחי' "לשמוע בקול דברו", ובחינתו בעצמה, כל בחי' שכינה הקדושה, בחי' עשיה, והוא מלכות, אחוריים, ובחי' פנימים הם הט' ראשונות. וז' זעירא, זירא ב"ר רב, חמי אפי שכינתא, והוא רבי אבא, או נשמת רבי אבא שנתגלה לו שהיא בחי' מוחין דאבא בחי' פנים, ולכן קראו אפי שכינתא. הה"ד "נרדפה לדעת את ה'", את הוא בחי' "עושי דברו", ודעת הוא בחי' השמיעה. ואמר הפירוש שצריך לרדוף אחרי השמיעה, רק תנאי גמור ומוחלט הוא שעושה דברו, והדר (ואח"כ) לשמוע בקול דברו, ולכן בעינא למיהך אבתרך וכו' מאינון מילי מעלייתא דאתון טעמים בכל יומא מאדרא קדישא. וטעם הוא ג"כ מבחי' ט' תשע הראשונות בחי' טעמים כתר, המרמז לבחי' שמיעה והשגת ה'.
[אות ק"צ]: והאמין בד' ויחשבה לו צדקה וכו' ת"ח: ויחשבה, ויחשוב לו לא כתיב, אלא ויחשבה, אברהם ודאי חשבה לקב"ה וכו', לאו ההוא ארחא למנדע שמי, וכו', מכאן ולהלאה אשתדלו בארחא אחרא, "כה יהיה זרעך". מאי כ"ה? הוא כתרא עשיראה קדישא דמלכא, למנדע שמיה, והיא כתרא דדינין מתערין מנה.
(אות קצ"א): ותאנא כה יהיה זרעך ממש. בההיא שעתא חדי אברהם לאסתכלא ולמנדע שמיה, ולאתדבקא ביה, משום דאתבשר בכ"ה, ואע"ג דדינין מתערין מנה, חשבה אברהם לההוא כתרא, אע"ג דהיא דינא, כאלו היא רחמי. הה"ד "ויחשבה", מאי ויחשבה? לההוא כתרא – "צדקה", רחמי. עכל"ק.
פירש: דדרך השי"ת היא "עושי דברו והדר לשמוע", כמו שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע, וכה הוא בחי' עושי, עשיה, בחי' מלכות. וזה שאמר לו השי"ת: "כה יהיה זרעך", שע"י המלכות אע"ג דלית לה מגרמה כלום, ולא מובן בשכל האנושי שממנה יוליד זרע, כי אדרבא דינין מתערין מינה, רק דרכי השי"ת הם למעלה משכל האנושי, ולכן אמר לו השי"ת: לאו ההוא ארחא שהיה מתעסק ביה באיצטגנינות, ובקש דרך חכמות שהם בחי' שמיעה, וע"ז אמר לו הקב"ה: לאו ההוא אורחא למינדע את שמי. מכאן ולהלאה אשתדל בבחי' עשיה המוקדמת, שהיא בחי' "כה" יהיה זרעך, וממנה תלד. מה"כה" כתרא עשיראה קדישא שהוא בחי' מלכות בבחי' קדישא, שהוא פרוש, פירוש – מקודש ומרומם למעלה משיכלנו. ובזה הדרך תזכה לבני אל חי. ואע"ג דדינין מתערין מינה, חשבה, שחשב היטב מי הוא המשפיע הדינין, ומאתו לא תצא הרעות. והיה במדרגת גם זו לטובה בשלימות, שגם הרע חשב לטוב, ומרוב חשיבות חשבה לצדקה ורחמים, שחשב עם הנותן שזכה לקבל ממנו יהיה מה שיהיה. וז"פ "אע"ג דדינין מתערין מנה, חשבה אברהם לההוא כתרא, אע"ג דהוא דינא כאלו רחמים, הה"ד ויחשבה לצדקה, ויחשבה, מאי ויחשבה? לההוא כתרא לצדקה". סוד העשיה – צדקה רחמי.
(אות קצ"ב): תו א"ר אבא: מאי דכתיב "וד' ברך את אברהם בכל"? כד"א "כי כל בשמים ובארץ", וכתיב "כה תברכו", דבגינייהו דישראל, מתברך האי כה על ידא דכהנא, בגין דיתברכון ישראל לתתא וכו'. פי' בגין דבני ישראל יתברכו וימשך להם בחי' עשיה, ע"ז כתיב "כה תברכו" שע"י.
בפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו", דאומר – איך אפשר לאדם שיצדיק תמיד את בוראו ית'? הוא מקודם "סור מרע", שיראה מכל רע שנראה לו בעולם לסור צורתו ממנו, ו"עשה טוב" – ולהלבישו בצורת הטוב כל לעשות ממנו ולהחשיב, כדרך שנאמר אצל א"א ע"ה "ויחשבה לו לצדקה". ובקל יכול לבוא לחשבון זה ע"י "בקש שלום" שהוא תכלית השלימות, שיחזור הרע להיות טוב, וכל הזדונות יתהפכו לזכיות.