תוכן

ו' עש"ק ויגש
הנה בגמרא דבחורין ובסדקין לא יבדוק [בדיקת חמץ, מפני הסכנה]. ופריך: דמצוה מגנא ומצלא!? ותריץ – גזירה שמא יאבד לו מחט.
יש להבין: למה לא חיישינן שמא יהיה לו מחשבה פסולה, דהיינו שבשביל מצווה צריך לייגע א"ע כ"כ!? ונבאר הענין: כי אמרין בגמרא – דבשביל זה אין חמי טבריה בירושלים, כדי שלא יאמרו העולים לקיים מצות ראיה מ"יראה כל זכורך" – אלו לא באנו בשביל חמי טבריה בלבד דיינו. נמצא שעליה היא שלא לשמה. והמובן הוא, היינו שאם יבוא לביתו, וחושב מה יש לו בעליה זו, שמיגע א"ע כ"כ, נמצא שהוא חשב מחשבה פסולה (מ"מ אמרינן כיון שלא יכול לתרץ א"ע בעליה זו, לומר שעכ"פ היינו בחי' לכן סכ"ס יתחרט עליה כשיתחרט על כל עונותיו), וזדונות נעשה לו כזכיות. אבל אם יהיו חמי טבריה בירושלים, ואמר: אעפ"י שבשביל המצוה אינו כ"כ מ"מ להתיגע, מ"מ אינו מתחרט על העליה משום שהיה בחמי טבריה, נמצא שהוא אינו מחשב שעשה פגם, כי אינו מתחרט על העליה. אבל באמת כיון שלפי חשבונו היתה העליה בשביל חמי טבריה ג"כ, פיר' שהיגיעה שוה בשביל חמי טבריה. וכן בבודק חמץ שהוא חושב שהיגיעה שוה לפי שנמצא לו מחט, נמצא שאין מתחרט על היגיעה, משום שהוא מצא מחט ששוה היגיעה. אבל באמת לפי חשבונו על המצוה אין שוה היגיעה הזאת. נמצא שלעולם לא יתחרט על זה. לכן יש לנו מזה שלא היה שם החמי טבריה, שלא יכול לתרץ א"ע שעכ"פ היה, אלא יאמר (שלא יש לו כלום בעליה) שלא היה צריך לייגע א"ע כ"כ, כיון שיודע בעצמו שעשה עבירה, היינו שאמר שאינו כדאי ליגע, שכן יתחרט, וזדונות. גם נמצא מכל זה שאם עוסק זמן הרבה על דבר, והיה לו ביטול הזמן, ומתרץ על עצמו שמ"מ עשה עכ"פ מעט, וזה ג"כ טוב, נמצא שלעולם לא יתחרט על ביטול זמן זה.