תוכן

העתקה מכתב יד שלי מה שאדמו"ר זי"ע צוה עלי לעלות על הכתב ולקרות בו:
לצייר ולדמות את גודל חשיבות של האמונה המופשטת, שהיא ממש שכינה הקדושה בעצמותה המתלבשת במוח, שהיא מלכות דחכמה, שהוא ממש בחי' עצמותו ית'. וצריכים להשתוקק לזה מאד ממש כמו חתן לכלה, ואם זוכה, הוא ממש כמו כל העולם כולו. ואף שאין אצלו עכשיו שום חשיבות, אז צריך להחשיב את זה, ולהאמין שאזכה לזה. ואז צריך ליתן שבח והודיה ע"ז אפי' על מקצת. ואז צריך להשתוקק רק להכלי של האמונה שהיא מלכות דחכמה, ואין אז צריך לחשוב כלל מה שהשי"ת ירצה לשפוך ולמלאות בתוך הכלי. ואם זוכין לזה, אפי' על רגע אחד, הוא יותר בחשיבות מאשר אפילו אם ילמוד ויקיים מצוות ומעשים טובים כל ימי חייו, כי זה ממש דבקות בעצמותו ית'. וצריך להיות דבוק כן כל המעת לעת, ולהשתוקק כן לזכות לזה שיהיה דבוק כן לנצחיות.
וסימן לזה – שצריך להיות בשמחה מזה, ואם מוליד עצבות זה סימן שהאמונה שלו היא מחמת שאין לו עצה אחרת, לכן מקבל לסבול את האמונה, והוה כמו אמונה מוסבלת, אבל זה האמונה היא מס"א, כי צורת האמונה המופשטת מוכרחת להביא שמחה בלב. ודוקא כעת שיש חשכות בעולם הוא סגולה לזכות להאמונה המופשטת, שאין דבר יקר בעולם יותר ממנה, שהיא אלוקיות ממש, בבחי' "בהמות הייתי עימך" (תהילים ע"ג כ"ב).
והנה אפי' כעת שעדיין בזמן של דרך תורה, צריך להשתוקק לזה שיהיה מלא שמחה מזה שהוא נצחיות וקנין יקר, ועיקר הוא השמחה, ולהאמין שאם זוכין לזה אין שמחה גדולה מזו. וכ"ש לכלי של האמונה שאין חשיבות ואין דומה לו. ודמיונות כאלה צריך להשתוקק כל המעת לעת. וגם ללמוד את פסוקי התהילים ג"כ ע"ד זה, לשמוח מהאמונה המופשטת ע"ד זה.
וכן עבודה של הפרדה צריך ג"כ. העיקר לזכות לטהר את הכלי מן הרצון לקבל, כדי שיהיה יכול לזכות להשראת השכינה הקדושה, "שאין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" (סוטה ה' ע"א). כי קבלה גורמת עצבות, אבל הכלי של השראת השכינה הקדושה הוא השתוקקות להשפיע נ"ר ליוצרו, שאמר ונעשה רצונו, והעבודה שלי צריכה להיות כעת דוקא בזה.