תוכן

ו' עש"ק לסדר צו שבת הגדול תש"ה
אמר: "וישיגו גויים ויאבדם", שאין יכולים להלביש את הנשמה אלא ע"י שנאת הגוף. שע"ז נאמר בזה"ק שהקב"ה שונא הגופות, ולכן עשה השי"ת את הגוף כ"כ חזק וקשה לשבר אותו, וכ"ש בכל יום ויום לחדש את השנאה אליו, אשר זה יותר קשה ממסירות נפש בפעם אחת, אשר עי"ז מתגדלת הנשמה ומלביש אותה. ומוכרחים לידע שנשמה היא השכינה הקדושה שהיא כוללת ששים ריבוא נשמות ישראל, ואם לאו הנה נופל בטעות לבחי' קבלה. ונשמת ישראל והשכינה הקדושה שהיא כוללת ששים ריבוא נשמות הם נקראים ישראל, והגוף והמקבל נקרא גויים, ולפי גודל השנאה למקבל, כן מתגדלת הנשמה. והנה הנשמה והגוף הם שניהם ביחד, וע"י שמפריד את הגוף ושונא אותו, הנה מתגדלת הנשמה יותר. ואם לאו הנה נאמר: "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (שמות ל"א י"ד). ואם אנחנו שונאים את הגוף כמו שהשי"ת שונא אותו, אז יש לנו השתוות עם השי"ת ויתעלה, ואז נקרא רחום וחנון וכו'. ואם לאו, הנה אם השי"ת לוקח את נשמתו, הנה נעשה שונא אליו, ואיך נקרא רחום וחנון? ולכן צריכין תמיד להשתוקק ולומר תמיד כמו ר' עקיבא: "מתי יבוא לידי ואקיימנה", ואז כאשר השי"ת לוקח את נשמתו הנה שמח, ונותן לו תודה באהבה.
ואמר שכעת הוא מוכרח לומר תורה אמיתית.
והנה התחיל ללמוד את הזוהר בראשית א' (אות י"ז), ​והארץ היתה תוהו ובהו וגו', ופירש שזהר הוא בחי' או"ח, אבל אור סתם הוא או"י, אבל זהר הוא מבחי' ל"ב נתיבות שהוא בחי' או"ח. ופירש: דהנה כל מה שהיה בבחי' הכלל בפעם הראשונה, הנה זה נוהג בכל פרט ופרט, היינו צ"א וצ"ב ושני מיני מסכים שמעלים או"ח. וכן זה השורש לשני בחי' המלכות, היינו מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. ופירש, דעד כעת שבראשית הוא בחי' תיקון, ולכן פי' הארץ שהוא צ"א, היתה דייקא מקדמת דנא. אבל תמיד יש ב' בחינות צמצומים, היינו הסתלקות האור מכל סביבותיו ונשארת הרשימה, והיא נקראת מים. ובצמצום א', שהמים נעשים תלגא (שלג), ונעשה מסך קשה, אשר מזה נעשה הזוהמא. אבל עדיין המסך לא עשה פעילותו, וע"י האשא תקיפא נגמרה פעולת המסך. אבל זה ג"כ הריון שהוא "אתעדיאת ואתעבידת תוהו", היינו הצ"א, ובוהו הוא בחי' הקומה שיצאה על זה המסך, שזהו "ברירו דאתברר וכו'". וחשך הוא מבחי' צ"ב שהוא בחי' בינה, שחשך הוא על זמן הקטנות וצמצום, אשר ע"ז המסך יצא בחי' רוח אלקים דנפק מאלקים חיים, היינו מבינה שנקרא כן וכו'. ואצריף היינו שהלביש זמנא הוא בחי' נפש.
ואחר הלימוד אמר – שכל מה שיש בעולמות לא נתבטל ונשאר לנצחיות, ונעשה הכל בחי' סיבה ומסובב. רק דבר אחד נתבטל, היינו בחי' המקבל, אף שזה יצא מהבורא, דע"י הרצון להנות נעשה בהכרח רצון לקבל, אבל הרצון לקבל נתבטל, רק נעשה התיקון מקבל עמ"נ להשפיע, שהמקבל הראשון נתבטל.