תוכן

יום ה' וילך תש"ב
אמר לי, שהעבדות של היחודים בבחי' "עשה לך רב, בגין דהוא רב ושליט" בציור ודמיון, שזה נקרא בחי' "יראה", הי' של השם הוי"ה. וכן עבודה בבחי' "קנה לך חבר", שהוא בחי' אהבה, שצריך לדמות כמו שהוא כבר בתוך המוקד. ואז לא יחשוב שמא לא היה יכול לעמוד בנסיון, כי כמה אנשים פשוטים עמדו בנסיון. רק יצייר את גודל התענוג שגורם לשורש השורשים, ותהיה לו שמחה גדולה עם הרגש האברים, אשר זה נקרא ה' ראשונה של הוי"ה. אשר אלו שני היחודים, אין זמן בכל המעת לעת, שיכול לפטור את עצמו, אפילו בזמן הטרדות הגדולות שקשה לעשות אז בבחי' האיכות, היינו בכל השלימות, הנה יכול אז להרבות בכמות, היינו בהפסקות קצרות. ולהרבות יותר בעבודה בבחי' "קנה לך חבר". אבל עיקר שלא לבטל בכל הזמנים, ולעשות לכל הפחות מאה וחמשים ליום. וגם אפילו באמצע לימוד התורה ובאמצע תקיעת שופר וכדומה, הנה שני היחודים האלה לא יתבטלו. ובשבת קודש שאז הזמן יותר מקודש, צריכים לכפול כל עבודות הנ"ל בבחי' יותר שלמות, היינו בבחי' האיכות וגם בבחי' הכמות, היינו (בהפסקות יותר קצרות), לכל הפחות לעשות שלש מאות, אפילו באמצע עשיית מצוה, וכ"ש באמצע אכילה, כי אז צריך התחזקות יותר. ואף שבשבתות הראשונות לא ירגיש כ"כ תענוג ואהבה בזה העבודה, אבל ירבה בבחי' הכמות, היינו בהפסקות קצרות. וכל עבודות שאחר זה, היינו התורה ומצוות, נקרא בחי' ו"ה של השם. אשר כדי להלביש את העבודה של יראה ואהבה, טוב לעשות אח"כ בלימוד התורה, או בעשיה של מצוה, עם דחילו ורחימו, אשר זה נקרא פנימיות, והוא חשוב אלף פעמים יותר מהעשיה החיצונית. לכן קודם כל העשיה של תורה ומצוה צריך מקודם לעשות את שני היחודים הנ"ל, אשר בלי זה נאמר: "תורה בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא" (תיקוני זהר דף כ"ה ע"ב).
וגם צוה עלי, שבתפילת "זכרינו לחיים" אז צריך להתפלל על החיים הרוחנים והנצחיים, כי החיים הגשמיים נקראים מיתה. ואני צריך לדמות את עצמי כמו שכבר נפטרתי מזה העולם, ומה שאני עושה בזה העולם בענינים גשמיים יהיה בבחי' "כל הנטפל לשם" (רמב"ם הלכות יסודי התורה ו' ג'), וכמו שני מינים בתבשיל, שמברך על העיקר ופוטר את הטפל.
גם אמר לי שהיחודים בבחי' "עשה לך רב", שהוא בחי' "יראה בגין דהוא רב ושליט", עשה עשרים אחוזים, ועבודת היחודים בבחי' אהבה, היינו להרגיש ולהבליע איך שע"י יסורים שלי, מה שאני מוסר את עצמי, יש תענוג לשורש, או גורם טובה גדולה לכלל ישראל ולכל העולם, אשר מצד אחד אני מרגיש את היסורים, ומצד השני אני צריך להרגיש שמחה גדולה ממה שנגרם עי"ז. וצריך שהיסורים יתבטלו באלף לגבי התענוג שנגרם לשורש ולכל העולמות, זה העבודה צריכה להיות שמונים אחוזים.
נתן לי עצה, לפי שקשה להתהפך, כי בזמן שאני עושה ב"סור מרע" שאז אני בעל חסרון, כי באמת בזמן שעושים ב"סור מרע" הנה אז נאחז ברע, כי "במקום שאדם מחשב שם הוא", אף שזה מוכרח, כי בחי' קבלה הוא מיתה וסרחון גדול, ואדרבא אז צריכים להגדיל גודל הפגם שגורם ע"י חטאיו לשורש וכלל ישראל, אבל זה צריך להיות דוקא קודם עשיית המצוה, אבל תיכף ומיד כשאני רוצה להתחיל בעשיית המצוה, אני צריך לדמות – שאני יוצא מבית הכסא ואני נכנס בהיכל המלך, שאז אין זמן להתקשט, ולהיות לאיש שלם בתכלית. ואין זה שום הפכיות, שהוא ממש במקום אחר. ואם מרגיש בהכרח בחי' חסרון, הוא צריך בכוונה תחילה, באופן שהוא יוצא מהיכל המלך, על איזה רגעים לרחוץ את עצמו, ואח"כ לכנוס חזרה, והעיקר שירגיש שיצא, וכן צריך להרגיש שנכנס.