תוכן

מוצש"ק ראה אחר השיעור ו' עש"ק
אמר שעשיית התשובה מצידנו, היינו "אני לדודי", צריכה להיות בתכלית השלימות, שבזמן קבלת התשובה ירגיש שלא ישוב לכסלו עוד. אבל זה צריך להיות בהרגשת הלב, ולהרגיש שהוא ברשות דקדושה וברשות היחיד, ולא ירגיש את עצמו כלל, ויהיה כמו שהוא כבר נפטר מן העולם, ואז תהיה לו שמחה מכל העבודה והיגיעה. אף בדברים רשותיים צריך להרגיש כן. ואז לא ישיב לו לשכל שום טעם, רק כך קבלתי. וכ"ש בתורה ומצוות, שיהיה ברשות דקדושה, רק מחשבה אחת תשלוט – "שאמר ונעשה רצונו" (רש"י שמות כ"ט כ"ה), ולא שום תירוצים והסברות יותר טובים, ושכך קבלתי מרבי. ועי"ז הורגים את החויא, שנאמר בזוהר "מן דקטל לחויא", שאין לו שליטה לשאול "מה העבודה". ורק שלא בזמן העבודה ויגיעה, אז יכולים להקל בבחי' תורה להבין את התורה, אבל בזמן העבודה והיגיעה לא.
ושאלתי: הלא אני נמצא בין נבראים? וענה: אבל אם אתחזק בזו העבודה שלא ארגיש את הבריאה שלי, בבחי' כמו שאני כבר נפטר מן העולם, ותהיה לי שמחה מיגיעת הגוף בבחי' "שאמר ונעשה רצונו", אז אני לא ארגיש שום נבראים, רק הכל רשות היחיד. וכל הדברים והעבודות שהיו לי עד כעת, אני אדרבא כעת צריך להוסיף ולהזהר בכל דיבור רק לעשות נחת רוח. ולקדש כל האברים להכניסם בקדושה, כמ"ש: "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ' ע"א). וזה כולל ג"כ הטהרה, שעם כל היגיעה, משיב – "שאמר ונעשה רצונו", ובשמחה דוקא, אשר נאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" (תהלים צ"ד י"ב), ויקבל את כל זה בכלי של האמונה, שבו אין מקום להתלבש בשכל האדם, רק כמו בהמה. כמ"ש: "ערומים בדעת כבני אדם, ומשימים עצמם כמו בהמה" (רש"י תהלים ל"ו ז').
המשך למוצ"ש שאמר – שאני צריך להשתדל ולהרגיש שאני ברשות דקדושה, אפילו בזמן שאני עוסק בעניני דרך ארץ, בזמן שאני רוחץ חביות וכדומה, שאני מתיגע מפני "שאמר ונעשה רצונו", ולא שום תירוצים אחרים. ושאלתי: אם לקבל אז את העבודה של בחי' הטהרה, שאם יהיה רצון השי"ת, אז אני מקבל עלי שלא אעשה את הדבר הזה? גם זה לא טוב לעשות, לפי שזה הוא בבחי' השלילה, וכעת עדיין נמצא בין הקליפות. רק כמו שנאמר מקודם, שמתייגע מטעם "שאמר ונעשה רצונו", ושכך קבלתי מרבי, וכעת שעדיין אינני במדרגה יותר גבוהה, הנה זה סימן שאין לי כעת לעבוד במדרגה יותר גבוהה, ולא אהיה במצב של חסרון, בזמן שאני עוסק במצב של קדושה שהוא שלימות. וצריך להרגיש כמו שהשי"ת הוא הפועל אתי, שעכשיו זוהי עבודה שלי.
וגם זה המובן שאמר בע"ש הקודם – שקבלת העבודה לעשות תשובה, צריכה להיות קבלה שלימה, שאז בזמן הזה צריך להיות נזהר שלא לחשוב כלל אודות חרטה על לשעבר, שזה זמן אחר. ולא להניח מחשבה של – עד השתא למה לא באת? ולעשות אלף קבלות ליום על להבא, אף שרואה שחוזר לסורו. שזה עיקר החילוק שהשי"ת אמר "שובו אלי" (זכריה א' ג'), שאז השי"ת גומר, ואז נקרא "דודי לי", ואז הוא מובטח שלא יחזור לסורו. אבל אפילו בזמן של שלא לשמה, שמקבל התחתון את העבודה ד"אני לדודי", צריכה להיות הקבלה קבלה שלימה מצידו, שהוא ירגיש שלא יחזור לסורו.