תוכן

ו' עש"ק ראה שנת תש"ב
אמר שעיקר הסיבה אצלנו שאנחנו לא יכולים לעשות תשובה, לפי שאפילו בזמן שאנחנו מתעוררים, אפילו שלא לשמה, שאמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו בחי' "עושי דברו" (תהלים ק"ג כ'), היינו מצדנו, צריכה ג"כ להיות הקבלה על להבא באופן "שלא לשוב לכסלו עוד". היינו למסור את עצמינו רק להשפיע נחת רוח להבורא, ויהיה הגוף כמו נפטר מן העולם. והקבלה צריכה להיות דוקא בשמחה, בבחי' "ובאבוד רשעים רנה" לצדיקים (משלי י"א י').
ובזמן קבלה על להבא, אז אין צריך לזכור את החרטה על העבר, כי מעכשיו חושבנא. אבל הקבלה על להבא, אף שהיא באה מתוך התעוררות הגוף, שהוא שלא לשמה, אשר זה נקרא חרב שאול (שמואל א' י"ג כ"ב), צריך להשתמש להרוג את הגוף לנצחיות, ולהיות כמו נפטר מן העולם. ואף שמוכרח לעשות אח"כ דברים אחרים, צריך להיות בבחי' קדושה, כאלו השי"ת נותן לו בהכרח זה התענוג או הכבוד, בבחי' "לא אפשר ולא קמכווין", שאז הוה אפילו יותר גדול מן מסירות נפש. אבל צריך לזה מקודם לעשות תשובה בפשטות, כמ"ש "בכל לבבך ובכל נפשך", בבחי' "סור מרע" (תהלים ל"ד ט"ו), ובשמחה דוקא, שאז מקיים את לא תעשה שבתורה. ורק אז יכול לקיים "ועשה טוב", היינו המצות עשה שבתורה. ואין חילוק בין דברים רשותיים ומוכרחים לבין תורה ומצוות, וכן אין חילוק אם אינו יכול לקיים מצוה אחת בשלימות להשפיע נחת רוח דוקא, דאז הנה כל התורה אינה בשלימות, ונקרא רשע גמור.
ובין סור מרע עד לעשה טוב אין שום הפסק, ולא יש בינוני על להבא כלל, רק אם ח"ו חוזר לסורו, צריך תיכף לעשות קבלה על להבא בבחי' "באשר הוא שם" (בראשית כ"א י"ז), אפילו שלא לשמה, אבל בקבלה תהיה שלימות. וכן צריך להיות אפילו אלף פעמים, עד שכל המטרה תהיה בבחי' "מצוה גוררת" (אבות ד' ב'). ולא יגרור בחי' יאוש שהוא מיתה גמורה. ויכול להיות כן כמה גלגולים.
ואף שקבלה בבחי' "עושי דברו", היינו "אני לדודי", צריך להיות כמו שאמר רשב"י: "בחד קטירא אתקטרנא", (אדרא זוטא אות ל"א) דלא אתפסק לעלמין, ובשמחה דוקא. ובאופן אחר לא יצליח, לפי שאינו חותך את הקשרים של הגוף שיהיה כמו שנפטר מן העולם. וצריך לעשות על הגוף ברכת "ברוך דיין האמת" (משנה ברכות ט' ב'), הוא בעצמו ובחיים דוקא, ולא שאחרים יעשו ברכת "ברוך דיין האמת" עליו. וכן מלת "אמת" הוא אותיות "אמות".
וכן צריך לעשות ברכת הטוב והמטיב, היינו "עשה טוב" ולהמשיך אור האמונה. אבל הקבלה אף שהיא רק בחי' נפש, והיא בחי' אחורים, לכל ימי חייו – יש שלימות. וזה הוה אחורים כללי, כמו שיש אחורים פרטים בכל מדרגה ומדרגה.
וכן אף שאמרינן שצריך לקבל אחורים בבחי' "עושי דברו", ולומר על השי"ת תמיד – "אל אמונה ואין עול" (דברים ל"ב ד'), אף שאני רואה את הדחיות, שזהו כדי לעשות קבלה שלמה מאמיתיות הלב, הנה צריך לעשות בבחי' תפלה שזה מצוה מיוחדת. וגם אף שבטוח שיגמור את הדבר, הנה בהישועה שבאה בכלי של תפילה אין שליטה לס"א.
לכן צריכים לידע – שבכל התעוררות לתשובה אף שהיא שלא לשמה, צריכים להאמין שאז באותו רגע אומר השי"ת ג"כ "שובו אלי" (זכריה א' ג'). וכן ג"כ צריכים לזכות שהשי"ת יאמר "שובו אלי", היינו לזכות לשמה. אף שאין לנו כעת שום השגה מהי בחי' לשמה, אבל עיקר שאמר שמוכרחים לעשות תשובה שלמה ולפטור את המשכא דחויא, ולזכות להיות צדיק, אף שאסור לגלות את זה לי, שעדיין אני לא מוכן להתחיל לעבוד לשמה, והוא בבחי' דומם.
אבל לאנשים שיצאו מבחי' דומם מגלגולים קודמים, מוכרחים לעשות תשובה ולהתחיל לשמה דוקא, ולהיות דבק בכל המעת לעת בבורא ית' שמו. שרצונות הלב לא יפסיקוהו מדבקותו. שהוא כעת שנת "שבת" שאז תיכף נכנס שנת תש"ג. שתשובה בבחי' "אני לדודי" (שה"ש ו' ג'), שמקבל על עצמו בבחי' "אם אין אני לי מי לי" (אבות א' י"ד), אף שנאמר שהשי"ת צריך לגמור, שאז דוקא זוכה לבחי' לשמה, אבל נאמר ג"כ "ואי אתה בן חורין להפטר ממנה" (אבות ב' ט"ז). וצריך לעשות כל היגיעות. וזה כולל ג"כ את ענין התפלות, ואדרבא בכלי של תפלה אין שליטה לס"א. ואדרבא אפילו לדבר שהוא בטוח שיגמור, יותר טוב שיקדים תפילה ע"ז, ויקח זה בכלי של תפילה. וזה טוב לכל דבר הן לגשמיות והן לרוחניות, כי אצלו יתברך אין חילוק בין רוחניות לגשמיות, רק המחשבה שמשמשת לטובת הברואים נקראת גשמיות, והמחשבות וכל הדברים שמשמשים לבורא נקראים רוחניות.