תוכן

מוצש"ק שבת נחמו תש"ב
אמר לי שאני צריך להשתדל להיות ידיד ה', וללקט את כל הטובות שעשה לי ה', הן ברוחניות והן בגשמיות, שהכל הוא רשות היחיד, ולקבוע אהבה טבעית באברים. ואת היסורים, הן הרוחניות והן הגשמיות, להמתיק אותם בדרך כלל בבחי' "גם זו לטובה", בלי הבנה כלל, למעלה מן הדעת. ואם אזכה אז השי"ת יראה לי איך כל היסורים היו טובות גדולות. ולקבוע לומר שירות ותשבחות, וטוב לברור לי איזה פסוק של שיר ותודה כדי לקצר את הזמן, כי דבר גדול לעשות תחבולות לקצר בזמן.
גם אמר שלא טוב להחזיק תמיד את הידים למעלה בבחי' הב הב. ושאלתי אודות – הלא צריך להיות רק לצורך כלל? ואמר דענין ידידות ואהבה שצריך להיות בהרגשת האברים צריך להגיע עד פרטיותו. ומה שאמרינן שצריך לעבוד לצורך הכלל, היינו לענין המשכת רחמים ולהתפלל, אז צריך להיות לצורך הכלל, לפי שהשי"ת משפיע שפע הוא כללי, שאצלו אין שייך פרטים וד"ל.
גם הזכיר את הגמ' (ברכות ל"ה ע"ב): "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע", שנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, "חבר הוא לאיש משחית", לפי שאומר עי"ז שיש חלל פנוי. אבל זהו לענין ג"ר. אבל מדבר כעת ו"ק – לקבוע בהאברים אהבה טבעית לה'.