תוכן

הדיבורים שנאמרו ביום ו' עש"ק לסדר ואתחנן
"פנים אל פנים דבר ה' עמכם מתוך האש, כי לא דבר ריק הוא, כי הוא חייך ואורך ימיך" [דברים ה' ד'].
כי עיקר ההשתוקקות היא דוקא מחמת הרֵיקות שלנו מוכרחים להשתוקק, ודוקא אז עיקר עבודה שלנו להשתוקק לאורו (ולהמשיך השורש). דהנה בזמן שהאור מאיר ומלובש הנה זה הוא בחי' קוב"ה בעצמו, אשר לא שייך שיראה את עצמו, כמו שאין אדם יכול לראות את פניו. ומה שיכול לראות את פניו ע"י מראה אין זה נקרא רואה את עצמו, כי מה שיכולים לראות ע"י המראה אין שום עצם שמה כלל. א"כ מתי אנחנו יכולים לאמר שהשי"ת רואה אותנו? זה דוקא בבחי' הריקות שלנו, אשר אז עיקר העבודה שלנו. (והעיקר יותר מהכח להשתוקק, דוקא בחמימות של אש), ולא להשגיח מה שהס"א אומרת לו שהוא רֵיק ואיך הוא משתוקק? כי זה לעומת זה יש, וא"כ כל מה שהס"א אומרת הוא ג"כ אמת. לכן צריכין התחזקות גדולה שלא ליפול מעבודתו ומהשתוקקותו לאהבת ה', אשר זה עיקר שצריכין לקבל מרבו, היינו בחי' אחורים, אשר ע"ז נאמר "לא אמות כי אחיה", [תהלים קי"ח י"ז] היינו האמת של הס"א, אשר זה לעומת זה. וגם אם ממשיך את האור הנה הס"א מכניס אותו בבחי' הישות, וא"כ הס"א מרחיק את העובד הן בימין והן בשמאל. והעיקר להיות בעמודא דאמצעיתא.
וזה פירוש: שני כבשים ליום, את הכבש האחד תעשה בבקר, היינו בזמן שהאור מלובש שנקרא בקר, אבל זה נקרא כח עליון. "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", היינו בזמן הסתלקות האור אשר אז צריכין התחזקות גדול, אבל צריך להיות נזהר דוקא תיכף בהתחלה שמתחיל האור להסתלק, שזה פי' הכוונה של בין הערבים, היינו תיכף אחר הצהרים, שאז עדיין יכולים להתחזק, שזה נק' "כבש השני", אבל אם ימתין עד הערב לא יהיה יכול להקים את עצמו. ע"כ צריכין להתחזק תיכף בהתחלה. ומה שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר" [בראשית א' ה'] זה ענין אחר, היינו שחוזר חלילה, היינו שבוקר השני הוא יותר גדול, וע"ז נאמר הולך מחיל אל חיל.
וגם אמר: שצריכין לקבל את השבת, שאז השני כבשים הם אחד בתפילת המוסף. וגם בערב שבת הוא ג"כ בחי' שבת, אשר ע"ז נאמר "יום הששי ויכולו", וזה הכונה "טועמיה חיים זכו, [מוסף של שבת] שצריכים לטעום טעם שבת ביום ו', אשר יום ו' הוא בחי' שבת בבחי' הזכר, ושבת הוא שבת בבחי' הנוקבא. ואמר להתחיל בעבודה בבחי' אהבה.
גם אמר שמי שמתחיל בהעבודה בבחי' אהבה, צריך לשמור שלש בריתות, והעיקר ברית הלשון, לאמר דוקא אמת, ולקיים מה שהבטיח עד מסירת נפש, ולשמור לתחילה שלא להבטיח בלשון ברור. וגם זה צריכין להיות נזהר לקיים לפי דעת של השומע. וצריכין להרגיל את זה בין אדם לחברו, כדי שיקיים כן גם בין אדם למקום. כי בין אדם למקום יותר קל שלא לקיים, כמו שנאמר הלואי שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם [ברכות כ"ח ע"ב].