תוכן

והנה זהו כל הקושי, דהנה מי שיצא מבחי' דומם, ומתחיל להיות בחי' צומח חי מדבר, הנה מוכרח להיות אצלו את התורה בבחי' "רפאות תהי לשריך" (משלי ג' ח'), כמו שנאמר (עירובין נ"ד ע"א): "חש בראשו יעסוק בתורה, חש ברגלו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה". וזהו דוקא אם בתורה מלובש הנותן התורה, ועל אופן זה הוא לומד התורה. כמ"ש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" (קדושין ל' ע"ב). אשר זהו כל לימוד תורת הקבלה, דהיא ממש לבושים של נותן התורה.
ואמר שאפשר שלכן נקראים החושים שבראש חושים – חוש הראיה, שמיעה, ריח, מלשון חש בראשו, חש בעיניו, חש באזנו, אשר התורה היא רפואה לאלו החושים, כמו שנאמר "ובני דן חושים" (בראשית מ"ו ג'), היינו שמרגיש בחי' דין ע"י החושים. ואז כאשר לומד את התורה בבחי' רפואה, שממשיך אל מקום התורה שלומד כעת את נותן התורה. שהתורה הם דרכים וכלים למאור, ואז צריך להבין את הספירות, שהן בחי' כלים ודרכים שבהם מלובש המאור שבה, המחזירו למוטב. אבל זה לא יעלה על דעתו שהוא בעצמו יכול לתקן.
אבל זה דוקא אם משתוקק להמשיך את אור א"ס עם נותן התורה, אז הע"ס הם כלים ודרכים וספירות, חסד הוא בחי' אהבה, וספירת הגבורה היא בחי' יראה, שע"י הדרכים האלו נמשך המאור, שאז התורה נקראת אור. אבל אם לומד התורה שתביאו לדבקות, הנה זה ג"כ לא נקרא "תורה אור", רק בחי' מצוה, כמו כל המצוות שנקראות "נר מצוה", אבל לימוד תורה שנקרא "תורה אור" (משלי ו' כ"ג), הנה זה דוקא שהתורה היא בבחי' רפואה, כמו שנאמר לעיל "חש בראשו יעסוק בתורה, חש בעיניו יעסוק בתורה".
ואם לומד את התורה לרפואה הנ"ל, הנה צריך להמשיך באותיות הלימוד את אורו ית' שמו, ואף שמוכרח ללמוד בבחי' למגמר והדר למסבר, הנה צריך לראות אחר רבע שעה שלומד בבחי' לגמור, אח"כ יראה להשתדל להמשיך פנים מסבירות בתורה. אשר למגמר נקרא בחי' שלא לשמה, (הנה התורה יוסיף לו סם המות), אבל המטרה צריכה להיות – לזכות לרחמים העליונים, שהנותן התורה יסביר לו פנים שיזכה לתורה לשמה.
ומוכרחים להאמין שהתורה הזאת שנקראת "תורה אור" כנ"ל הוא מוכרח, ואין לו עצה אחרת, כמ"ש: "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". ואף שנדמה שצריך להיות כמו הבעש"ט וכדומה, אבל אין ברירה אחרת, דמי שיצא מבחי' דומם, ומוכרח להתחיל לילך בבחי' צומח או חי מדבר, הנה מוכרח לכל הפחות להיות שמונה שעות בהתבודדות, ולא להרגיש אז שום נברא, אפילו את עצמו, רק הבורא ית' שמו, הנה אז יכולה להיות מציאות שאח"כ אף שיבוא בין הבריות לא ירגיש רק את הבורא, אבל אם אין לו שמונה שעות בהתבודדות כנ"ל, הנה זה הוה דבר מן הנמנע, שהרי יסובבוהו הקליפות, היינו הנבראים, והוא בסכנה גדולה.
גם פירש "ורפא ירפא – מכאן שנתנה רשות לרופא" (ברכות ס' ע"א), שזה ודאי שהרופא הוא הבורא ית', צריך לעשות מקום רשות לרפאות.
גם אמר שבאלו הימים יש יום ארוך שיכול להכין מערב שבת, כמ"ש "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (ע"ז ג' ע"א), ואם זוכה לכנוס בבחי' השבת, מה טוב, שזוכה להנות מאור של שבת. ואם לא זכה, היינו שיש לו שיעבוד הבריות, אפי' בריה של עצמו, הנה מוכרח לעשות שבתך חול. ומוכרח להתחזק ללמוד את התורה על דרך הנ"ל בבחי' "רפאות תהי לשריך", ולהמשיך רפואה לנשמתו.
והנה הזכיר גם את המשל עם העטלף, אם אינו משתוקק לאור בעצם. וכן הזכיר "זבובי מות יבאיש וגו' שמן רוקח" (קוהלת י' א').
והנה צוה לי לרשום בכתב כל זה, לפי שהרבה דיבר מזה, בכמה לשונות שונות, והנה אני מתחזק מכח עצמי אשר זה דבר מן הנמנע, וצריך אני להוציא את זה מהמוח שלי, שיכולים לתקן בעצמו. והנה אדרבא הנה אם משברים בעצמו נעשה שנים, הנה נמצא לבד היצה"ר שיש מתחילת הלידה, הנה עכשיו כל מה שמוסיפים יותר עם כוחות של עצמו נעשה שנים. וכן אם לומד תורה לא על דרך בחי' רפואה, להמשיך את אור א"ס באותיות התורה, בבחי' "תורה אור", הנה נעשה סם המות, כמו שנאמר: "לא זכה נעשה לו סם המות".
והנה בזמנים הראשונים, שהיתה לנו תקוה שבנקל נוכל לקיים, היינו מתאווים לשמוע, וגם לו היה יותר נקל לדבר. אבל כעת, הגם שיש לנו רצון יותר חזק, אבל התקוה נעשתה יותר חלשה, ונאבד הבטחון, לכן יותר קשה לו לדבר. (הנה אסדר עוד הפעם את המאמר הנ"ל, לפי שלא נכתב בדיוק, לפי שנכתב על פי הזכרון, ואפשר שיעלה יותר מתאים:
הנה איתא "אם אבן הוא נמוח" (קדושין ל' ע"ב), הנה כמו מים שהם רכים, אין האבן נמוח על ידם, רק מרוב התמדה שמכים המים על האבן הקשה. כן הבורא ית' שברא את היצה"ר, שברא לו תורה תבלין, אינו נמוח היצה"ר, רק מרוב התמדה, כמ"ש "והגית בו יומם ולילה" בבורא, יזכה לדבקות, עם החסרונות, כמ"ש "לכלוכית שמה" (נדרים ס"ו ע"ב), עד שזוכה ל"והסירותי את לב האבן" מקרבכם (יחזקאל ל"ו כ"ו), שהשי"ת מסיר את לב האבן ע"י המאור שבה, כמ"ש "המאור שבה מחזירו למוטב").
המשך למאמר הנ"ל: הנה התורה צריכים ע"ד "רפאות תהי לשריך", היינו לתקן את החושים, חש בראשו חש באזנו וכו', אשר ע"ז נאמר: "עתים חשים, עתים חלים" (יבמות קי"ג ע"ב), או "עתים ממללין", היינו בחי' דיבור, אשר זה לא נקרא חושים, שדיבור הוא בחי' יחידה ובחי' מלכות, אשר ע"ז נאמר: אבא הוא ארוך בחכמה, "אבא יסד ברתא", שיכול לדבר בדברי תורה.
הנה אני מזכיר לי שלא אבלבל, דהנה כל המאמרים הם הכל ענין אחד – לזכות לדבקות ע"י התורה שנקרא אור, וכן לילך מחיל אל חיל ע"י התורה, אז נקראת התורה אור, שממשיך אור א"ס באותיות התורה. וכן הספירות שבהם מתלבש אור א"ס שבאור אין שום חילוק, רק שנשתנה לפי הכלים שהם הספירות. אבל אם לומד תורה, ורוצה בלימוד להבין התורה, יותר ממה שרוצה להמשיך את המאור, הנה זה לא נקרא "תורה אור". וגם אמר שלא היה צריך לומר זה – שצריכים לכל הפחות שמונה שעות להיות בהתבודדות, שלא להרגיש שום נברא רק הבורא כנ"ל.
גם נתן הסבר – במקום שצריך להיות "והגית בו יומם ולילה" בהתמדה כמו מים על אבן, הנה אצלנו להיפך – שנעשה הפסקות כמו פלאָדַען (טלאי), שיש הרבה הפסקות ברצונות אחרים, ונעשה הפסקות מהאור העליון.