תוכן
אחר ר"ה תש"ב
שאל אותי –
איך היה אצלי הר"ה? ואמרתי לו ששוב נתחזקה אצלי בחי' העביות, וממילא נפלתי שוב מעשיית המצוה בשלימות, באהבה ויראה ושמחה, וגם כל התנאים הצריכים אף הם לא נתמלאו. ואמר לי, שהתרה לי מקודם, שביו"ט צריכים התחזקות יותר מבחול, כמו שנרשם אצלי. ואמר לי – שזה בעצמו שאני מרגיש שאינני יכול להוסיף עוד בעבודה ויגיעה גם קודם יו"ט, זה בעצמו גורם שלא אוכל עוד להוסיף. וגם מה שאני בעצמי מרגיש את העביות לבחי' פגם, זה בעצמו גורם פגם בעשיית המצוה, ואינני יכול לעשות את המצוה בשלימות באהבה ויראה ושמחה.
ע"כ נתן לי העצה, ואמר לי לרשום בכתב, ולהסתכל בכתב זה הציור, כי כעת שאני עובד רק לצורך הכלל, הנה אני צריך לדמות את עצמי כמו מחותן שעושה שמחה וסעודה עבור האורחים, הנה כל מגמתו שהמאכלים יהיו טובים ומתוקים לחיך, כדי שהאורחים יהנו. וכל מה שהסעודה תהיה יותר גדולה ויותר טעימה, תהיה אצלו השמחה יותר בשלימות. והנה זה הבעה"ב, היינו המחותן בעצמו, אף שיטעום את המאכלים, הנה אינו מרגיש במחשבתו רק תענוג האורחים, לפי שזו כל המטרה שלו, כי התענוג של קבלה שהוא מרגיש בשעת הטעימה הוא מתבטל באלף, וממש אין לו שום ערך כלפי התענוג של ההשפעה שמרגיש שהאורחים יהיה להם תענוג. אבל איש אחר שיטעום את המאכלים אינו מרגיש רק את תענוג הקבלה. וכן אם יזדמן ח"ו שישבר כלי אחד, וישפך המאכל, ויהיה דאגה עד אין קץ, הנה כל דאגתו יהיה רק מזה שאינו יכול להנות לאורחים. נמצא שהן הדאגות והן התענוג הם רק עבור האורחים. כן העובד ה' עבור הכלל, היינו כלל ישראל, היינו שזה נקרא "כל המשתתף (בגמ' כתוב כל "המצער") עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור" (תענית יא' ע"א). לכן אמר לי להתפלל עוד הפעם בלי שם ומלכות איזה תפלות של ר"ה שהם לצורך הכלל, אשר זה נקרא שושבינא דמלכא. וכן בעשיית מצוה של "עשה לך רב וקנה לך חבר" (אבות א' ו'), אשר זה גורם תענוג לשורש, הנה צריכים להתבטל היסורים והתענוג שלו, שיש לו, באלף אלפי אלפים, כי ע"י שידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויהנו מהמגדל המלא כל טוב, זה גורם תענוג לשורש, כי לאורחים הוא צריך.
וגם אמר לי – העבודה בבחי' "עשה לך רב וקנה לך חבר" תעזור לי הרבה שיהיה לי כח עבור הכלל, אע"פ שאינני מרגיש עדיין את הכלל.
והנה אמרתי לו – כי אחר שאני שומע שיעור חדש, אשר זה מחייב אותי יותר בעבודה, הנה נתחדשה אצלי העביות. ואמר לי שהעביות הזו אינה צריכה לשנות לי את הסדר, רק להרבות בעבודה, ולהתחזק יותר ב"ייתי ולא איחמיניה" (סנהדרין צ"ח ע"ב. תרגום: שיבוא, אולם אני לא אראנו), אשר זה גורם כל הפגם בעבודה. וכל מה שאני ארבה בזה, ב"ייתי ולא איחמיניה", הרי זה צריך להיות בזמן עשיית "סור מרע", וכן בעשיית המצוה אחר גמר עשייתה, אבל לא בזמן עשייתה, שאז אדרבא הנה צריך להיות דוקא באהבה ויראה. אבל בזמן העשיה נקרא "לא אפשר ולא קמכוין" (פסחים כ"ה ע"ב), אבל אחר עשייתה, וכן בתענוגים גשמיים צריך להיות בכעס עליהם כמו מזיק מבורר. אבל העיקר להרגיש את המטרה – להרגיש צער הציבור, הנה אז הכל יתוקן.
