תוכן
יום א' בלק ש"ת
המשך להשיעור של ו' עש"ק וכמעט עירב שני השיעורים ביחד: אמר שצורך היה בקליפת פרעה ומצרים, כמ"ש "ואני הכבדתי את לב פרעה" (שמות י' א'–כ'), היינו שהקליפות היו כופות את ישראל שימשיכו אורות ע"י הלבושים, שהם האהי"ה שהם בחי' מוחין דאמא, וימשיכו את הוי"ה שהם בחי' מוחין דאבא, היינו אור החכמה. אבל באמת ע"י אור החכמה הקליפות מתות. דהנה בחי' הצמצום הוא על אור החכמה. והנה בלי גלות מצרים לא היה רצון לישראל להמשיך אורות, לפי שישראל שהם קדושה, אין בהם שום חסרון שיהיה צורך להמשיך. וע"י קליפת פרעה ומצרים, שה' הכביד בכל פעם את לבם, שעבדו את ישראל שימשיכו אורות עבורם, עד שבאו ל"מכת בכורות". כי באמת האורות בעצמם שורפים את הקליפות כמ"ש "כי כלנו מתים" (שמות י"ב ל"ג). ואז כתוב "ויגרשו את ישראל", ונפסק הדם טמא של הקליפות מהדם טהור של ישראל, וזה היה בחפזון, בחצות יום א' של פסח ובכל יום א'.
ואח"כ מתחילים ז' הנקיים על אורות דיחידה, היינו לקבלת התורה דיחידה. ע"כ היתה כל השאלה של אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה", כי בלי תורה דיחידה אי אפשר. אבל הגלות בעצמה, דהיינו מה שאמר לו השי"ת: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית ט"ו י"ג), זה אינו תכלית, רק זו הכנה לקבלת התורה.
והנה צריכים לידע שגם אח"כ בקבלת התורה שאז מאירים מוחין דחכמה וחיה, אינו רק ו"ק דחכמה. וצריכים לעיין בדרוש ג' כל ההמשך, ותבין עי"ז המאמר. וגם אמר כי להבין כל זה צריכים ג"כ ללמוד מקודם כל הט"ו שעורים של תלמוד ע"ס.
גם נתן הסבר עוד – ענין מכת בכורות דוגמת
נס פורים, שע"י מוחין דיסוד דאבא שהוא חכמה הם בטלים ונשרפים מהאור עצמו. וזהו איתא אשר שהאות ש"אנכי שלחתיך", כי אחר יציאת מצרים "תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו קבלת התורה וגם פי' אז פסוק "לפנים תודה זבחנו", ופי' לפנים היינו מקודם, ואח"כ רואים שהגלות היתה טובות.
