תוכן

אחר חצות המשיך הדברי תורה של אתמול, מה שעולים על זכרוני לאט לאט בלי סדר:
אמר: שאיתא בכתבי האר"י ז"ל, שגלות מצרים היתה בבחי' הדעת, אבל אורות דו"ק היה להם הרבה, כמ"ש: "בשבתינו על סיר הבשר" (שמות ט"ז ג'). וכן מצאנו שהיה פחד – "והיה בראותם מלחמה" יאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד ד'). וכן כתיב: "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חנם" (במדבר י"א ה'). הנה אנו רואים – הן לפי הפשטות, כמ"ש בתורה, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והן על פי הסוד, שהיו להם אורות דו"ק. אבל אורות דו"ק הם בחי' כזו שעובדים קשה, אבל מקבלים תיכף תענוג על זה, לכן לא הרגישו מקודם את הגלות, לפי שכל מה שעבדו יותר קשה היה להם יותר תענוג, לפי שכן דרכם של אורות דו"ק.
אבל עיקר הגלות היה בסוף, כמ"ש: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שמות ב' כ"ג), היינו בבחי' הדעת, כמ"ש: "את פיתום ואת רעמסס", היינו שהכל הולך ל"פי התהום", שהכל לקחו הקליפות. כמ"ש רש"י: שכל מה שבנו הכל נבלע. ע"כ היו צריכים דוקא לבחי' משה, שהוא בחי' רעיא מהימנא בבחי' הדעת. וכמ"ש שבים היה הנס יותר גדול מבמצרים, שבמצרים כתוב: "והאיש משה גדול מאד", עיין לעיל שאיש הוא בחי' ו"ק, אבל על הים שאמרו שירה, כמ"ש: "אז ישיר משה ובני ישראל", שכל הששים רבוא ישראל, וכן משה, אמרו כולם ממש אותם המילות של השירה, רק הכוונה שהיתה בחי' התפשטות הדעת, שכל אחד הרגיש מה שהרגיש חבירו, וכן מה שהרגיש משה רבינו, שהוא בחי' הדעת הרגישו גם הם, לכן אמרו כולם את השירה בשוה, שהוא בחי' ראש וג"ר.
וכן עד"ז מי שזוכה להתחיל התורה מבראשית, הן בבחי' חלקי נשמתו, הן בבחי' "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", הנה ממילא משיג את כל מה שהיה בבחי' הכלל, ואין צריך לבחי' החיצוניות והגשמיות של התורה, לפי שכבר היה פעם אחת בבחי' הכלל.