תוכן

מה שעלה על רעיוני באשמורת של פורים ת"ש: כתוב: "אדם ובהמה תושיע ה'", דהנה אדם היינו "ערומים בדעת כבני אדם", דהיינו שהאמונה היא אצלם בבחי' דעת, אשר זה יותר מפריד, ונעשה נפרד מהשורש, כמ"ש: "יודעים את רבונם ומכוונים למרוד" (וכמו ששמעתי מאדמו"ר שליט"א שזה יותר מפריד מבחי' שמאל). ומשים עצמו כבהמה, היינו שמקבל את האמונה דוקא למעלה מן הדעת, היינו שמחשיב יותר את בחי' בהמה, אשר עי"ז דוקא הוא דבוק בשורש בבחי' ממטה למעלה, שהיא בחי' ב"ן ודעת דקדושה. אשר עי"ז נתבטל הב"ן דקליפה, אשר אצלם היא בחי' לא דעת, כמ"ש: "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי י"ט ב'), אשר לא חשובה אצלם בחי' למעלה מן הדעת. שזהו ההפרש בין נמרוד שהיה גבור ציד לפני ה', היינו שהיה יודע את רבונו ומכוין למרוד בו, היינו שע"י הידיעה בעצמה בבחי' דעת נעשה נפרד, משא"כ אברהם אבינו שהוא בחי' אב "האמונה", היינו שמחשיב היה יותר את בחי' האמונה למעלה מן הדעת, מבחי' דעת.
והנה זה זוכים ע"י טהרת הלב מבחי' קבלה מתענוגי עוה"ז, שהוא ג"כ בחי' בהמה בלי דעת, ע"י קבלה למעלה מן הדעת, שכך קיבל מרבו. עי"ז זוכים לבחי' ב"ן דקדושה, כמ"ש: "האי מוחא בהאי ליבא יתיב". וכן להיפך – כל מה שמחשיב וחושק לדבקות בבחי' האמונה למעלה מן הדעת, גורם ג"כ טהרת הלב שנעשה נפרד מתענוגים גשמיים. אשר צריכים זמנים קבועים, דהיינו בזמן אכילה, או קבלת תענוגים אחרים דהיינו כבוד וכדומה, צריך לבטלם בתוכיות פנימיות לבו בבחי' למעלה מהדעת, שכך קיבל מרבו. כי בדעת אין שום שכל שיהיה אסור להנות ולקדש עצמו במותר לו. וכן להיפך בזמן היחודים והדבקות צריך ג"כ לקבל את האמונה והבטחון למעלה מן הדעת, שכך קיבל מרבו. עד שזוכה לאמונה ובטחון בקביעות למעלה מן הדעת, בבחי' הכרה שלימה, שאין צריך לעשות שום חשבון ע"ז, שנעשה מוקטר ומוגש לשמו ית' לנצחיות.