תוכן

ואח"כ דיבר עוד אודות כוונות המקוה, שאצלו היו כוונות המקוה כוונה פשוטה – להיות בבחי' דומם, היינו שיהיה ממש כמו המים עצמם, ולא להרגיש כלל לרשות בפני עצמו, אפי' במחשבה, אפילו לחשוב שרוצה להיות עובד ה'. היינו שזה בעצמו שרוצה בדביקות, זה ג"כ הרגש של רשות בפני עצמו.
מאן דאיהו רב איהו זעיר ודיבר בענין "דמאן דהוא רב הוא זעיר" (זוהר חיי שרה אות כ"א), היינו בתחילה הנה הוא רב, היינו שרואה שהכל הוא בהשגחה, והוא בבחי' דומם. ואח"כ הוא בבחי' צומח, אבל עדיין אינו מרגיש לרשות בפני עצמו, כמו צומח שאינו מרגיש את עצמו. ואח"כ הוא בבחי' חי שמרגיש חיות, אבל מרגיש את עצמו לרשות בפני עצמו, כמו בהמה ובעל חי שמרגישים רק את עצמם. ואח"כ הוא בבחי' מדבר, היינו שהוא עובד ה', שאז הוא נמצא ברשות בפני עצמו. וה' יתברך נמצא ברשות בפני עצמו. וכל מה שמתגבר להיות עובד ה', הנה בכל פעם הוא מרגיש יותר נפרד ורשות בפני עצמו. ויותר גרוע מזה – שמרגיש את עצמו במצב רע מאד, והשי"ת הוא במצב טוב, ואין לך נפרד גדול מזה. ואז הוא זמן התחלת יציאה מהקליפה, והתחלה לכנוס בהקדושה, שעד אז הוא אדם דקליפה. והנה אז צריך להרגיש את עצמו בבחי' דומם, אבל לא דומם ממש שלא לעשות כלום, אלא אדרבא אז מתחיל לכנוס בקדושה, אשר זה הוא אדם דקדושה. וגם פירש "שבת וינפש", שצריכים ויכולים לעשות את עצמו בבחי' דומם ושלם לזמנים קצרים, שזה נקרא "וינפש", ובגמר השלמות נקרא שבת ליום שכולו שבת. והנה אז צריכים זכויות גדולות שיוכל להתגבר בקדושה, כדי לעשות נחת רוח וליחד יחודים.