תוכן

יום ו' עש"ק בשלח ת"ש
דיבר ההפרש שיש בין אדם לבהמה, דהנה בהכרח עושית רצון בוראה, אבל אינה מרגשת שהיא עושית רצון בוראה. אבל אדם ג"כ עושה רצון בוראו. אבל אדם יש לו נוסף – שנדמה לו שעושה מעצמו. והנה זהו שצריך האדם ליחד – שכל מעשיו הוא כמו בהמה, שהוא כחומר ביד היוצר. אבל לא מדברים לענין קודם עשיה, שאז אדרבא צריך להתחזק ולעשות המצוה, רק תיכף אחר שעשה המצוה, צריך תיכף ליחד שכל זה נעשה שלא מכחו. וכן גם אין הכוונה שיהיה כבהמה בבחי' דומם לענין עבירה לפני המעשה, שזה לא יעלה על הדעת, רק הכוונה שאם מיחד את המצוות שלו ונעשה כבחי' דומם אחר עשיית המצוה, א"כ למה ישא עליו את משא העבירה בחנם?
וע"ז אמר משל נאה מהמגיד מדובנא – שהלך עני עם משא כבד בשלג על יד עגלה של עשיר. והפציר בו העשיר שיעלה על העגלה. והנה אחר שעלה על העגלה, הנה עדיין החזיק העני את המשא על עצמו. אמר אליו העשיר שיניח את המשא מעליו. ואמר – שדי לו שלקח אותו על העגלה, איך יניח גם את המשא? וד"ל. וזה כוונת הכתוב "השלך על ה' יהבך" (תהלים נ"ה כ"ג), אפי' שהוא משא עליו, היינו עבירה.
והנה משה רבינו ע"ה ביקש והזהיר לישראל כשיכנסו לא"י שהוא ענין כולל, היינו בחי' השגחה פרטית שהיא כוללת כל המצוות, כמ"ש (דברים י"א י"ב) "עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה עד אחרית שנה", שאם ח"ו ידמה שהוא עשה איזה דבר מצד עצמו, הנה אז תיכף ח"ו יפסיד כל מה שזכה, ע"כ צריכים להתחזק – שתיכף אחר העשייה, תיכף ייחדה לשורשה, וממילא גם אין עליו משא עבירות, רק להודות ולהלל.