תוכן

אור ליום ב' וישלח ת"ש
דיבר עמי אודות שצריכים להיות שולט על הגוף, שזה דבר שתלוי במעשה של האדם. שזה צריך ויכול האדם בעצמו להשלים, שיהיה כמו חמור למשא, היינו שיהיה כ"כ רגיל בעבודה, עד שלא יוכל להתעורר אף פעם ולשאול למה הוא עובד, שזה נקרא בחי' "רוכב על החמור", (משניות ברכות פ"ד מ"ה) שזה דבר שיש לו השלמה. ואמר שהוא השלים את זה לארבעה ועשרים שנה.
גם אמר לענין להיות שולט על הגוף בבחי' להיות "רוכב על החמור", שלא לשאול למה הוא עובד, הוא ע"י שמענישים אותו באופן פיזי, היינו להעניש אותו ביסורי הגוף, כדי שע"י העונש יפחד הגוף לעשות עוד הפעם.
אבל העיקר הוא להיות שולט על המחשבה, היינו שלא יכולה לבוא שום מחשבה מעצמה, בלי נקראת. ולהיות יכול לחשוב מחשבה אחת כמה שעות, שלא תבוא לו באמצע מחשבה אחרת. וזה יכול להרגיל את עצמו, שאפי' בזמן שיש לו טרדות הכי גדולות, יכולים ג"כ להפסיק על איזה רגעים בכח מסירות נפש. וגם בזמן שאין לו רצון שהוא עיקר כלי של המחשבה.
כי חושבים תמיד רק מה שהלב רוצה וחושק, ע"י איזה דמיון. למשל, לצייר אותיות של דפוס שנדפס בספר עם נקודותיו, שזה יכולים לצייר תמיד. למשל אותיות – "כשעלה ברצונו לברוא את העולמות". דהנה אז אינה פועלת המחשבה רק הדמיון. הנה זה חשוב מאד, וצריכים לצייר ולדמות. דהנה יש שלשה כלים: רצון, דמיון, מחשבה, שעיקר הכלי הוא הרצון, וכשרוצים לחשוב צריכים לשמש עם הדמיון, כמ"ש "וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב י"א).
אבל עיקר העבודה היא על הרגש הרצון, אבל העיקר להיות שולט על המחשבה, להרגיל את עצמו לאט לאט, דהיינו מקודם להחזיק מחשבה אחת חצי שעה, ואח"כ שעה. ואם תבוא מחשבה אחרת, יעניש את הגוף, עד שיוכל להחזיק מחשבה בדבר אחד כמה שעות. ע"ד שאמרנו שצריך להעניש את הגוף בענין שליטה על המעשה.