תוכן

כ"ז תשרי תרפ"ה
"ולקחתם לכם ביום הראשון", וכי ראשון הוא והלא חמשה עשר הוא!? אלא מאי ראשון? ראשון לחשבון עוונות. וקושיית הט"ז ידועה – מ"מ אם עושים עבירות בארבעת הימים שבין יו"כ לסוכות למה לא יהיה נחשבים, ואם אינם עושים וכו'.
אך נוכל לאמר שזה הפסוק קאי על הצדיקים שנקראים בזוהר מרי דחושבנא. שבכל יום מחשבין עוונותיהם לעשות תשובה. וכמו ששמעתי ממורי נ"י שבשעה שאדם מכניס עצמו לחשבון, לנקות עצמו מעוונות שבידו, הוא יוצא מהיכל המלך. כאדם היוצא מהיכלו לנקות גופו בשעה שמרגיש שנתרבה זבל, כן שאדם מרגיש שנתלכלכה נשמתו, אזי יוצא חוץ מהיכל המלך לנקות את עצמו, כי אי אפשר שלא יבוא לו בשעת חיפוש מעט עצבות. וכשבאה לו השמחה אחר החשבון, כי בכל עצב יהיה מותר, אזי הוא חוזר לחצר המלך לעבוד באימה וביראה. וע"ז בעשי"ת שאורות הכתר מאירים אזי הוא זמן לדקדק ולחשוב עוונותיו, ולשוב עליהם, שהזמן גורם. וע"ז אנו מתפללים ​בר"ה ​ויו"כ: "שהשלטן לפניך, עוז בידך, ושמך נורא על כל מה שבראת" – שלא יוכלו לשים מעצור לרגלינו לצאת חזרה מהעצבות, רק ובכן צדיקים יראו וישמחו, ועולתה תקפוץ פיה. ובאלו הימים אף שלא קנינו עדיין מצות החסד, וננסרו הגבורות, בכל זאת אור הכתר מאיר עלינו לבל נכשל. אך אחר יום הכיפורים שנסתלק ונעלם אור הכתר, ועדיין פנימיות דחסדים לא קנינו, אלא עד יום ראשון דסוכות זמן שמחתנו, בזה אין להכנס בחשבונות, כי קשה להכנס אח"כ להשמחה של מצוה. רק ביום א' של סוכות אמרה התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ" הרומז לתשובה, "הדר" (לשון הדר ואמר). וע"ז מקשה המדרש: וכי ראשון הוא והלא חמשה עשר הוא!? ומתרץ: אלא ראשון לחשבון עוונות. כיצד? ביו"כ הזמן גרם לחשבון, והשי"ת מגן עלינו ברוב רחמיו באור הכתר, לבל נשאר חוצה. ובין יוה"כ לסוכות אין לנו לעורר חשבון כאמור. אך ביום א' דסוכות הוא היום הראשון שיש לנו לעורר חשבון, ובטוחים אנו בו יתברך שיאיר עלינו ברוב חסדיו לבל נשאר חוץ. אמן.