תוכן

י"ב אדר תש"ג
קודם החטא של אדה"ר היה גופו מבינה דמלכות, דמלכות דעשיה. והיו לו נר"ן מבריאה ונר"ן מאצילות. ואחר שחטא נפל גופו לבחי' משכא דחויא, שהיא הקליפה דבחי"ד, המכונה עפרא דעוה"ז. ובתוכו מלובש גוף הפנימי מקליפת נוגה, שהיא חציה טוב וחציה רע. וכל המעשים טובים שהוא עושה, הם רק עם גופו דנוגה. וע"י העסק בתו"מ, הוא מחזיר את הגוף הזה שיהיה כולו טוב, והגוף של משכא דחויא מתפרד ממנו, ואז הוא זוכה לנר"ן דקדושה לפי מעשיו.
קשר נר"ן של האדם אל הספירות: עצם הנר"ן של האדם, הם מבחי' מלכות של ג' הספירות, בינה וזו"ן שבכל עולם מאבי"ע. ואם הוא זוכה לנר"ן דנפש, הוא מקבל מג' בחי' מלכות, דבינה וזו"ן דעשיה. ואם הוא זוכה לנר"ן דרוח, הוא מקבל מג' בחי' מלכות, דבינה וזו"ן דיצירה. ואם הוא זוכה לנר"ן דנשמה, הוא מקבל מג' בחי' מלכות, דבינה וזו"ן דבריאה. ואם הוא זוכה לנר"ן דחיה, הוא מקבל מג' בחינות מלכות, דבינה וזו"ן דאצילות.
וזהו מה שאמרו חז"ל [ברכות נ"ה ע"ב]: "אין אדם מחשב אלא מתוך הרהורי לבו", שכל הגוף נחשב לבחי' לב. והגם שהאדם כלול מד' בחי' דצח"מ, אבל כולם נרשמים בלב. והיות שאחר החטא נפל גופו של אדה"ר למשכא דחויא, שהיא הקליפה דבחי"ד המכונה עפרא דעוה"ז, לכן כשהוא מחשב, כל מחשבותיו הן של לבו, היינו גופו מבחי' משכא דחויא. וכשהוא מתגבר ע"י התעסקותו בתו"מ, שזוהי הסגולה היחידה, אם הוא מכוון בכדי להשפיע נ"ר ליוצרו, אז התו"מ מזככים את גופו, פירוש: שהמשכא דחויא מתפרד ממנו. והפועל הקודם של תו"מ הנקרא קליפת נוגה, שהוא בחי' גוף הפנימי, שהיה מחצה טוב ומחצה רע, נעשה עכשיו לכולו טוב, שענינו הוא שבא עכשיו להשתוות הצורה, ואז הוא זוכה לנר"ן דקדושה לפי מעשיו. היינו, בתחילה הוא משיג נר"ן דנפש מעולם העשיה, ואח"כ כשהוא מברר את כל הבחינות ששייכות לעולם העשיה, אז הוא זוכה לנר"ן דרוח דעולם היצירה, עד שמשיג נר"ן דחיה דאצילות, היינו שבכל פעם נעשה לו בנין אחר בליבו. ז"א, בִּמקום שהיה לו מקודם גוף פנימי מקליפת נוגה, שהיה חציה טוב וחציה רע, נעשה עכשיו הגוף הזה, ע"י הזיכוך שקיבל מתו"מ לבחי' שכולו טוב.
נמצא לפי"ז, כי בזמן שהיה לו גוף מבחי' משכא דחויא, היה מוכרח לחשוב ולהשכיל מושכלות רק מתוך הרהורי לבו, שפירושו, כל מחשבותיו היו רק איך למלאות הרצונות מה שהקליפה מחייבת אותו, ולא היתה לו שום עצה, לחשוב מחשבות ולכוון כוונות, רק מה שנתיישב על לבו. והלב שלו היה אז בחי' משכא דחויא, שהיא הקליפה הגרועה ביותר. לכן יוצא, שכמו כן בזמן שזוכה ע"י התעסקותו בתו"מ אפילו שלא לשמה, אלא שהוא דורש ומבקש מה', שהשי"ת שיעזור לו ע"י התעסקותו בתו"מ, בבחי' "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", ומצפה לרחמי שמים שה' יעזור לו להגיע עי"ז לשמה, שכל השכר מה שהוא דורש מה' עבור עבודתו, שיזכה לעשות בעמ"נ להשפיע נ"ר ליוצרו, כמ"ש חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב", אז מזדכך הגוף דמשכא דחויא, היינו כנ"ל, שנפרד ממנו הגוף הזה, וזוכה לבנין אחר לגמרי, דהיינו לבנין דנפש דעשיה. וכמו"כ הוא מוסיף והולך, עד שמשיג בנין מנר"ן דבינה וז"א ומלכות דאצילות, וגם אז אין לו שום ברירה, לחשוב מחשבות אחרות, אלא לפי מה שהבנין דקדושה מחייב אותו, היינו שאין לו מקום לחשוב מחשבות, נגד הבנין שלו. אלא הוא מוכרח לחשוב ולעשות מעשים רק על הכוונה להשפיע נ"ר ליוצרו, כפי שהבנין שלו דקדושה מחייב אותו.
היוצא מכל הנ"ל, שאין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק את הלב, יש לכוון שלבו יהיה ישר לשם השי"ת, ואזי ממילא כל מחשבותיו תהיינה רק להשפיע נ"ר ליוצרו. וכשמתקן את לבו שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי לשרות בו אור עליון. וכשהאור העליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך.
ובזה נוכל לבאר מאמר חז"ל: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" [שיר השירים רבה פרשה ב'] שפירושו, שע"י אור התורה, הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, וזה נק' בחי' מעשה. ז"א, שאור התורה עושה לו בנין חדש בלב. וזהו כנ"ל, שהגוף הקודם שבא לו ממשכא דחויא נפרד ממנו, וזוכה לגוף קדוש, שהגוף הפנימי הנק' קליפת נוגה, שהיה חציו טוב וחציו רע, נעשה כולו טוב. ובו שורה עכשיו הנר"ן מה שהוא משיג ע"י מעשיו, במה שהוא מוסיף והולך.
ומטרם שזכה לבנין חדש, אעפ"י שהוא משתדל לזכך את לבו, מ"מ הלב בעינו עומד, ואז נבחן שהוא בבחי' "עושי דברו". אבל צריכים לדעת, שהתחלת העבודה מתחלת דווקא בבחי' "עושי דברו". אבל אין זו שלימות, משום שאין הוא יכול לטהר את מחשבותיו במצב הזה, כי אינו יכול להנצל מהרהורי עבירה, מטעם שלבו הוא מגוף של קליפה, ואין אדם חושב אלא מתוך הרהורי לבו כנ"ל. אלא רק המאור שבה מחזירו למוטב, שאז הגוף החוצץ מתפרד ממנו, והגוף הפנימי שהוא קליפת נוגה, שהיה חציו רע, נעשה לכולו טוב. ואז נמצא שהתורה מביאה אותו לידי מעשה, שהוא על ידי עשיתו בנין חדש, וזה נקרא מעשה.