תוכן

יב) שם בספר הזוהר בפרשת תצוה דף קפ"ג ע"א שורה י"א, וז"ל, וכ"ש דביומא דשבועות, אזדמן נהמא עילאה, דאיהו אסותא בכלא וכו'. זה מובן, כי לחם מצה דפסח, היא מלכות. אבל לחם דשבועות, היה חמץ, והוא כנגד נהמא עילאה, ת"ת, תורה שבכתב, אסותא דכלא, כמש"ה ולכל בשרו מרפא. אמנם מ"ש אח"כ וע"ד מקריבין חמץ לאתוקדא ע"ג מדבחא, אין לזה הבנה כנודע דשתי הלחם דעצרת היו חמץ, אבל אינם נקרבים ע"ג המזבח, אף לא היו נשרפות, אבל נאכלות לכהנים. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות בפרק י"ב, ובהלכות תמידין ומוספין פ"ח. והרי אלו שתי טעיות שכתב שנשרפות, וגם שהם על המזבח, גם אומרו ומקריבין תרי נהמי אחרים כחדא, יש טעות, כי שתי הלחם עצמם הם החמץ, דאלו מנחת נסכים הבאה בכל יום עם קרבן התמיד מצה היא, כנזכר בהלכות מעשה הקרבנות פי"ב, והיכי קאמר תרין נהמין אחרנין, וחמץ אתוקדא בינייהו, משמע דחמץ אינו תרין נהמין, ובפרט באמרו דאתוקדא בינייהו, משמע כי שלשה הם, אחד חמץ, ושנים מצה, ושלשתם נשרפות, וזה שקר מפורסם. ודע, שיש נסחא אחרת, דלא כתיב מלת אחרנין, אף לא מלת בינייהו, וכפי נסחא זו אינם אלא תרין נהמין בלבד, אבל עדיין קשה, כי אינם נשרפות אלא נאכלות לכהנים. וא"ת דעל הקומץ הקרב על גבי המזבח איירי, אי אפשר, דאין קומץ בשתי הלחם, כנזכר בהלכות מעשה הקרבנות בפי"ב, והיינו יכולים לומר דבשתי הלחם שלא נמצאו כשרים איירי, דאז נשרפות, כנזכר בהלכות תמידין ומוספין פ"ח. ועכ"ז דוחק הוא, להעמיד דברי הזוהר באבדו שני הכבשים, כנזכר בדבריו דבדברי הפסוק עצמו מדבר, וצ"ע.