תוכן

ט' סיון תשכ"ב
אנטורפן
הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות קכ"א ע"ב). היינו בשעה שאדם הוא בחי' צדיק, שהוא בזמן העלי', אז הוא מדקדק עמו, שתהי' כוונתו לש"ש. היינו שלא יקבל סמיכה מהעלי' זו, ויאמר שעכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', מטעם שהוא מרגיש עכשיו תענוג בעבודתו. נמצא שאין זה לש"ש, כי אין האמונה בה' גורמת לו להיות עובד ה', אלא התענוג הוא הגורם לו.
ומה הקב"ה עושה, הוא מפיל ממצבו הגבוה ונופל למצב של שיפלות. נמצא שנענש תיכף על המקום. וזהו מש"כ, וסביביו נשערה מאד, שהקב"ה מדקדק עם הזמן של צדקות.
משא"כ, כשהאדם במצב של שפלות, היינו שאינו מרגיש טעם בעבודה, אין אז מה לדקדק עמו, כי בין כך ובין כך הוא בשפלות, ויש לו עכשיו עבודה להתקרב לה'. לכן אין שייך לומר שיקח ממנו את הטעם של עבודה, כי אין לו עכשיו שום טעם.
וענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אין לו שום עצה אז לעבוד לה', אלא בבחי' אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא.
ובזה שאחז"ל (מכילתא בשלח) הקב"ה במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחי' אמונה בלי שום סמיכה.
וכמ"כ י"ל משרז"ל (מו"ק ט"ז) הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה, שהכוונה שהקב"ה גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדריגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחי' אמונה טהורה, ונק' בלי פניה עצמית.