תוכן

מוצש"ק תצוה תשל"ב

א) בזהר תצוה ד' ט"ז אות מ"א בהסולם, א"ר שמעון, הקב"ה לא נסה את איוב, ולא בא עמו בנסיון, כנסיון שאר הצדיקים, שהרי לא כתוב בו, והאלקים נסה את איוב וכו', ולא נאמר לו שיתן, אבל נמסר ביד המקטרג בדינו של הקב"ה וכו'. עכ"ל.
וצ"ל את ההבדל בין איוב, שנק' חסידי אומה"ע, לבין ישראל. שאצל איוב אנו רואים שהקב"ה לא ניסה אותו, משא"כ אברהם כן ניסה אותו.
הנה אנו רואים כאן שיש מעשה וכוונה, שעל שניהם שייך ענין נסיון. ז"א לאברהם ניתן לו הנסיון במעשה וגם בהכוונה, אם עבודת ה' שלו בשמחה, היינו אם היה שמח בזה שעושה עכשיו רצון ה'. ובאיוב ניתן לו הנסיון רק על הכוונה ולא על המעשה, משום שעל המעשה משמע שה' יודע שבודאי לא יוכל לעמוד בנסיון. לכן ניתן לו הנסיון רק על הכוונה.
וכמ"כ אנו צריכים לומר אותו הדבר הוא, אם לא רוצין לתת, והוא מאמין שהכל הוא בהשגחת ה', לכן הוא צריך להצדיק את קונו ולא לפגום באהבתו לה', עי"ז שחסרים לו כמה וכמה דברים, מה שהאדם מבין שנחוצים לו. ז"א שה' לא יקבל ממנו מה שנחוץ לו או לתת לו מה שנחוץ לו להאדם.
ובזה יש הבדל בין חסידי אומה"ע לצדיקים. כי שתי מדרגות אלה נוהגות באדם. כי מטרם שהאדם נעשה לבחי' מדרגת ישראל, מבחי' שהאדם הוא עולם קטן, יש לו בחי' אומה"ע וחסידי אומה"ע ובחי' ישראל.
וכשהאדם מתחיל ללכת בדרכי ה', נק' חסידי אומה"ע, אז הנסיונות שלו הם רק בבחי' הכוונה ולא במעשה. כי בענין מעשה לא נתנו לו לנסיון אלא רק בכוונה. דהיינו שיש כלל, שכל אדם יש לו טענות להבורא, על כך שהוא לא נותן לו מה שהוא דורש. ומבין שכל מה שהוא נחוץ לו, ה' צריך לתת לו, כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו, ומדרך הטוב להטיב. א"כ נמצא שכל מה שהאדם מבין שחסר לו, זה דומה כאילו היה לו והקב"ה לקח ממנו. א"כ המעשה אינו עומד ברשותו, לענין שנאמר שיש לו נסיון, שלא לעשות את המעשה, כי לא נתנו לו מלכתחילה.
ולענין נסיון זהו דומה כאילו היה לו אלה הצרכים שהוא דורש עכשיו, ולקחו ממנו. וכל מה שיש לו בהנסיון זוהי רק הכוונה. היינו יש לומר שכל מה שה' עושה הכל לטובה, ולהיות בשמחה ובאהבה, כאילו ה' נתן לו כל מה שהוא דורש. וזה נק' נסיון הכוונה. כמו שהי' אצל איוב, רק על הכוונה, אם הוא יכול להצדיק את הדין.
משא"כ, כשזוכה לבחי' ישראל, אז נותנים לו את הנסיון גם במעשה, דהיינו שנותנין לו כל הדברים הטובים, והאדם בעצמו צריך להיות מוכן להחזיר הכל, ולא לקבל יותר, שהוא בטוח בעצמו, שזה יהי' רק בעמ"נ להשפיע.
כדוגמת​ פורים, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שענין ​מגילה, היינו שהיה אז זמן של התגלות. וע"ז אמר המן שצריכים ללכת בדרך הידיעה. וז"פ ​ואת דתי המלך אינם עושים. ומרדכי טען, כי הגילוי בא רק כדי לעמוד בנסיון, ולקבל עליהם את ההסתר, שזהו בחי' נסיון במעשה.