תוכן

תשמ"ו מאמר כז
בזהר בחקותי (דף טז ובהסולם אות מט) על פסוק ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם, וז"ל: בא וראה אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, בדומה למלך שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך, יום אחד חטא לפני המלך אמר המלך כל אלו הימים הכיתי אותך ולא קבלת, מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך, אם אגרש אותך מן הארץ וכו', אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים ויעברו אותך מן העולם, מה אעשה אלא אני ואתה נצא מן הארץ, כך אף אני שכתוב (פירושו) אני ואתם נצא מן הארץ דהיינו שנלך בגלות וכו', ויסרתי אתכם ללכת בגלות ואם תאמרו שאעזוב אתכם אף אני עמכם וכו', עכ"ל.
ויש להבין את ענין יציאת עם ישראל מארץ לחוץ לארץ, שזה נקרא גלות בין העמים על דרך העבודה מה פירושו, היינו מה נקרא ארץ ומה נקרא יציאה מהארץ, ומהו ענין כשחוטאים מענישים את האדם ונותנים לו גלות שיהיה בין אומות העולם, מה זה מועיל ואיזה תועלת מביא זה בדרכי עבודה, זאת אומרת מהו התיקון בזה שיצאו בגלות להיות תחת שליטת אוה"ע.
ועוד יש להבין איך שייך לומר שהקב"ה יוצא גם כן מארץ ללכת עם עם ישראל בגלות, הלא מלא כל הארץ כבודו, וכמ"ש ומלכותו בכל משלה שאפילו הקליפות הוא מחיה אותם, ואיך שייך לומר שיוצא לגלות עם עם ישראל וכאילו הוא לא נמצא בארץ.
ובכדי להבין את הנ"ל בדרך העבודה, צריכים לדעת מקודם מה זה ארץ ישראל ומה זה חוץ לארץ, ולמה נקרא יציאה מארץ לחוץ לארץ גלות בין העמים, וכמו"כ יש להבין בטח שענין גלות הוא תיקון על החטאים, זאת אומרת שע"י זה שיסבלו את הגלות, יגרום היסורי גלות לחזור בתשובה, ואז נוכל להחזירם לארץ, הלא הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, א"כ איזה יסורי גלות הם מרגישים שזה יהיה סיבה שיחזרו בתשובה ושיחזרו לארץ, היינו מה הוא יכול לדעת את טוב ארץ ישראל, שיחשוק לזה והארץ הזאת יהיה סיבה שיהא מוכרח לעשות תשובה מחמת חיבת הארץ.
ידוע שארץ נקרא מלכות ונקראת שכינה הקדושה ונקראת כנסת ישראל, שהיא הכלל של כל הנשמות שפירושו שהיא צריכה לקבל את הטוב והעונג שהיה במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, היינו שהנשמות יקבלו טוב ועונג, וסדר השתלשלות היה מעולם א"ס לעולם הצמצום, ואח"כ להקו שעליו מלבישים ה' פרצופי א"ק, ואח"כ לה' פרצופי אצילות, ואח"כ מלכות דאצילות האצילה את ג' עולמות בי"ע, ואח"כ נברא אדה"ר, וחיצוניות הגוף שלו בדומה לגוף החומרי של עכשיו נעשה מבינה דמלכות דעשיה, כמ"ש בתע"ס (חלק טז דף א' תתקיב אות מ"ג), ואח"כ היה לו נר"ן מבי"ע, ואח"כ היה לו נר"ן מאצילות.
לפי"ז יוצא שארץ הנקרא מלכות דאצילות, שעל עולם אצילות כתיב לא יגורך רע, שפירושו ששם אין רע כלל אלא רק בבי"ע, יש בירורים של טוב ורע אלא שם מגולה את הטוב והעונג מה שחשב לתת להנשמות, כמו שארז"ל על פסוק ​בראשית ברא אלקים, אין ראשית אלא ישראל שהכל בשביל ישראל היינו בשביל נשמות ישראל.
ואדם הראשון לאחר שחטא בעה"ד גורשו אותו מאצילות וירד לבי"ע, ואז הוא התחיל לעשות תשובה ולתקן מה שחטא, ועי"ז הוא חזר ונכנס בג"ע היינו באצילות.
והתיקון היה בזה שגורשו אותו מגן עדן הוא כמ"ש (בראשית רביעי), ויאמר ה' וכו', ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ע"כ.
ופירוש אאמו"ר זצ"ל מהו הפחד שבגלל זה הוציאו אותו מגן עדן, שכתוב פן ישלח ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ואמר היות שהאדם חטא בעץ הדעת ואם האדם מקבל עונש, היינו שמרגיש יסורים מהעונש שנתנו לו, היסורים האלו גורמים לו להחזיר בתשובה ולתקן את החטא והפגם שגרם, משא"כ אם הוא לא מקבל עונש ולא מרגיש יסורים מהחטא שעשה, ובטח שהוא לא מבין שצריכים לעשות על זה תשובה, וכמ"ש בזהר (הקדמת הזהר דף קפו ובהסולם אות קצב) וז"ל: בכה ר"ש ואמר אוי אם אמר אוי אם לא אומר, אם אומר ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם וכו', ומפרש בהסולם וז"ל: רומז בזה שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במלואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים, ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טו"ר, אבל הרשעים שעוד לא תיקנו את החטא של עה"ד טו"ר אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות עד שיתקנו את החטא דעה"ד, ותמצא כזה גם בכתוב פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, שאחר שחטא אדם בעה"ד גורש מג"ע, מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם, ונמצא הפגם שעשה בעה"ד ישאר לעולם בלי תיקון וכו', עכ"ל.
ולפי"ז יוצא זה שמוציאים את האדם מהארץ הכוונה מבחינת מלכות שמים שהיה לו, משום שאינו יכול להרגיש את החשיבות של הרוחניות ממה שהיה לו קודם שהוציאו אותו מהמלכות שמים ונכנס בגלות, היינו כמו שכתוב ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, שזה נקרא שנפלו תחת השעבוד של העכו"ם, היינו שכל התאות שנוהגים באומות העולם שולטים על עם ישראל, שיצאו בגלות ואז אין להם שום שייכות לרוחניות, אלא רק מה שהם רגילים לקיים מחמת ההרגל, את זאת הם מקיימים, אבל יותר מזה לא עולים על המחשבה שיש להם מה לתקן.
נמצא לפי זה שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות, א', שיצאו בגלות תחת שליטת העמים, וכל המוח והשכל שהיו חושבים כשהיו בארץ היינו בבחינת מלכות שמים שחשבו כל יום איך לצאת מאהבה עצמית, ולהגיע לאהבת ה', וכשחטאו יצאו בגלות יכולים לפרש את זה על דרך עבודה של הפרט, כידוע שהפרט והכלל שוים, זאת אומרת אם האדם בזמן שהיה בארץ חטא, היינו אם קבל איזה הארה מלמעלה הוא השתמש עם זה לתועלת עצמו, דהיינו שאמר שעכשיו שכבר יש לי קצת טעם בתורה ומצות אין לי עכשיו צורך להיות זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא חטא, משום שפגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ומשום זה גורשו אותו מהארץ, ונופל תחת שליטת התאות של אומות העולם, ולאחר שנמצא בגלות תיכף הוא סובל על שכחה, ולא זוכר שהיה פעם בארץ היינו שהיה במצב של מלכות שמים, והיה חושב רק איך להגיע לדביקות ה' ורוצה להמשיך כך כל החיים שלו, היינו שהוא דואג עכשיו רק איך למלאות את הצרכים מה שגוף דורש לתועלת עצמו, ושום דבר לא מעניין אותו.
וכשעובר איזה זמן ולכל אחד ואחד יש חשבון אחר עמו הוא מקבל התעוררות מלמעלה, והתחיל להרגיש שהוא נמצא בגלות, ומתחיל להזכיר לעצמו איך הוא נפל מאגרא רמה לבירא עמיקתא, זאת אומרת במקום שבזמן שהיה בארץ הוא זוכר, היה מסתכל על כל העולם כדבר מיותר, והיה חושב תמיד בשביל מה ברא הקב"ה את הרשעים בעולם איזה הנאה יכולים הרשעים האלו להביא תועלת להבורא, ועכשיו הוא מסתכל על עצמו בזה שהוא נמצא עכשיו בגלות, מה הוא יכול לתת להבורא שיהיה נחת רוח למעלה.
ומתחיל עכשיו להרגיש היסורים בזה שהוא ירד מבחינת אדם לבחינת בהמה, היינו הוא רואה שיש לו עכשיו תשוקה לתאות בהמיות, מה שלא היה לו מטרם שזרקו אותו מהארץ, ומתחיל עכשיו להשתוקק לה' שיקרב אותו ולהכניסו שוב לארץ ולהוציאו מתאוות הבהמיות, ושיתן לו להנאות ממאכלים שמתאים לאדם, היינו ממעשים של השפעה ולא שהפרנסה שלו יהיה ממאכלי בהמה, כמ"ש רז"ל (פסחים קיח) בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות, אמר אני וחמורי נאכל באבוס אחד, כיון שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם מיד נתקררה דעתו.
משמע מכאן כאילו שהקב"ה נתן לו את הידיעה שאמר לו קוץ ודרדר תצמיח לך, ומטרם שאמר לו הקב"ה הוא לא רואה שמאכלו הוא רק קוץ ודרדר, שהוא רק מזונות של בהמה, ויכולים לפרש כנ"ל שבא לו התעוררות מלמעלה, שהזכיר לו מה שהיה לו לפני החטא, באיזה מדרגות הגבוהות שהיה לו לפני החטא באיזה מדרגות הגבוהות שהיה לו, ועם היציאה מגן עדן כאילו נשכח ממנו הכל, וזה נקרא שהקב"ה אמר לו היינו זה שקבל מהקב"ה התעוררות מלמעלה, אז נזכר מה שהיה לו, אז התחיל להרגיש את היסורים, מזה שזרקו אותו מגן עדן והתחיל לבכות מדוע הוא נמצא באותו דרגה של בהמה, זאת אומרת הפרנסה שלו הוא רק ממה ששיך לאהבה עצמית, שזה נקרא מאכל בהמה, וזהו שזלגו עיניו דמעות ואמר אני וחמורי נאכל באבוס אחד, היינו שאכילה היינו מה שמזין אותו יהיה דומה לבהמה כנ"ל, שהוא לא יכול להוציא הנאה רק מדברים השייכים לאהבה עצמית.
אולם כשאמר לו בזיעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו, ופרש"י, בזעת אפיך: לאחר שתטריח בו הרבה עכ"ל, ויש לפרש ענין טרחא מהו, ולפי שאנו לומדים היות אם האדם כבר הגיע לידי הרגשה שהוא נמצא במדרגה שהיא דומה לבהמה, ומכאן משמע שענין הרגשה ג"כ צריך להיות בשיעור עד שמביא לידי יסורים, שיוריד דמעות על מצבו הדל והשפל כמשרז"ל שזלגו עיניו דמעות.
ולכן היסורים ממה שהוא מרגיש שהוא דומה לבהמה זה נותן לו כח שירצה לתת יגיעה גדולה, לצאת מאהבה עצמית שהיא בחינת בהמה ולזכות לבחינת מאכל אדם, כנ"ל שענינו הוא שעכשיו הוא כבר מסוגל להנות ממעשים של השפעה.
ולפי"ז יוצא שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות כנ"ל, א', שהוא נמצא בגלות אבל אינו יודע שהוא נמצא בגלות אלא שטוב לו כך במצב שהוא נמצא, אלא הוא מחפש כמות היינו יותר כסף יותר כבוד וכדומה, אבל שידע שהוא היה פעם במדרגת אדם הנקרא ארץ שהוא מלכות שמים זה כבר נשכח מלבו, ובכלל אין שום מחשבה עולה על דעתו שצריכים להחליף את הפרנסה, אלא שהמזונות שהוא מקבל בכלי דאהבה עצמית שנקרא מאכל בהמה אינו עולה על דעתו ח"ו שצריך להחליף שיהיה לו מחשבות של השפעה.
נמצא לפי"ז על מקור הפרנסה שהוא ניזון רק מה שבאה בכלים דאהבה עצמית את זה הוא לא רוצה להחליף, אלא הוא רוצה להחליף את הענינים שבאים בכלים דאהבה עצמית, למשל הוא רוצה להחליף את הדירה, וזהו מטעם שכבר אינו מוצא תענוג בהדירה שבו הוא גר ורוצה דירה אחרת, כי מדירה חדשה כן יכול להנות, וכמו"כ הוא מחליף את הרהיטים כי מהם אין הוא יכול להוציא תענוג, וע"י שיהיה לו רהיטים חדשים אז הרצון לקבל שלו יהיה לו ממה להנות, וכדומה, אבל לא להחליף את מקור הפרנסה שלו, דהיינו לומר שהפרנסה שלו יבא ממקור המשפיע רק לכלים דהשפעה זה ח"ו, לא עולה על דעתו כידוע שהמקבל לא יכול להבין איך יכול להיות פרנסה מזה שהוא משפיע, והמשפיע, הוא להפוך בזמן שהוא רואה שעסק בקבלה, הוא מתביש כלפי עצמו מלעשות דבר כזה שנחשב בעיניו לשפלות.
אבל באמת צריכים להחליף את המקור של הפרנסה, כי יש פרנסה המושפע לכלים דאהבה עצמית שהפרנסה זו באה מהקליפות, ויש פרנסה הבאה לכלים דהשפעה וזה באה מעולמות דקדושה.
אי לזאת לפי ב' הבחנות הנ"ל שישנם בהגלות נשאלת השאלה מי הוא הגורם שכן ירגיש שהוא נמצא בגלות, שעי"ז הוא מרגיש יסורים שרוצה לצאת מהגלות כמו שנאמר בגלות מצרים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה".
עלינו לומר שזה ההתעוררות בא מה', היינו כדי שלא ישארו בגלות היינו במצב של שכחה אז ה' שולח ההתעוררות, נמצא לפי זה מה שהם מרגישים שיש רוחניות, אלא שהרוחניות הוא במצב של שפלות, ועל זה כואב לבם מדוע הוא שכינתא בגלותא, ומדוע יש לרוחניות טעם עפר, היינו בזמן שהם רוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע אין הם יכולים להחשיב את העבודה הזאת כמו שצריכים להרגיש, שעכשיו הוא עובד עבודת הקודש ולא עבודת של בני אדם הדומים לבהמות, והדבר הוא להיפך שבזמן שהוא עובד לתועלת האדם הוא מרגיש טעם בעבודה, אבל בזמן שעובד עבודת ה' אינו מרגיש שום טעם, זאת אומרת אותה מעשה שהוא עושה אם הוא רואה שהרצון לקבל שלו יש לו מה לקבל שהשכר מאיר לו בזמן עבודה, ומשום זה הוא מרגיש טעם.
אבל אם הוא מחליף את הכוונה בעת העשיה ואומר שהמעשה הזו הוא שלא עמ"נ לקבל פרס, תיכף הוא מרגיש את חולשתו שאינו מסוגל לתת יגיעה, ועבודה מתחלת תיכף על המקום ללכת בעצלתים.
נמצא לפי הנ"ל שהקב"ה בא אליו כאילו ואומר לו תראה את המצב השפלות שלך, שאתה דומה לבהמה ממש ומתחיל להרגיש את היסורים, מזה שאין לו שום הרגש של אדם, וזה כואב לו ומרגיש את היסורים והכאב מזה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם, היינו שהוא מרגיש עכשיו שיש לו תאות רעות המתאים לע' אומות, ומטרם שבא אליו הגלוי זו שירגיש את שופלותו הוא היה חי בעולם שכולו טוב, היינו שלא היה שום חסרון בזה שהוא נמצא במצב של שפלות, אבל לא היה מרגיש שזה הוא שפלות, אלא אדרבא הוא מתנהג כמו שאר אנשים שכל שאיפתם הוא תאוה וכבוד וכסף וכדומה.
אולם עכשיו שבא לו הגלוי מהקב"ה שהוא יראה שהוא דומה לבהמה, ולא לאדם הוא מרגיש יסורים, היות שאם הוא היה יכול לצאת מהגלות הוא היה שמח מהגלוי זה, אבל שהוא נמצא בגלות הוא רואה, אולם הוא לא רואה אפשרות איך יכולים לצאת מהגלות, נמצא היסורים האלו גורמים בהאדם אי יציבות, היינו אינו יודע מה לעשות, מצד אחד הוא רואה עכשיו שהוא מרגיש את האמת, היינו לאיזה סוג אנשים הוא שייך היות שיש אנשים ששיכים לבהמיות, ויש אנשים ששכים לבני אדם, ואם נדקדק יותר יש להבחין ג' סוגים, א', יש אנשים שאין להם שום שייכות ליהדות, ב', שהם עוסקים בתו"מ אבל על מנת לקבל שכר, ג', שיש אנשים שעובדים שלא על מנת לקבל פרס.
נמצא מצד אחד הוא יכול להיות עכשיו מאושר בזה שהוא רואה את האמת, היינו באיזה סוג אנשים הוא נמצא ולאיזה מדרגה הוא צריך להשתדל להגיע, אבל יחד עם זה הוא מרגיש עכשיו כאב ויסורים בזה שהוא רואה איך שהוא מרוחק מדביקות ה', היינו שהוא רואה שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עבור הקב"ה, אלא כל עשיותיו הוא רוצה שיהיו רק שיקבל עליהם שכר, ומבחינת רצון להשפיע אין הוא רואה שיהיה מציאות לצאת מהם מכוחות עצמו.
ונמצא לפי"ז שהוא משתוקק להמצב שהוא היה שייך לסוג הב', שאז היה לו כוח לעבודה משום שהשכר היה מאיר לו ולפי דעתו היה אז במצב שקרוב להבורא, שהיה מדבר להבורא תמיד והיה מבקש ממנו שכר תמורת עבודתו, והיה מרגיש עצמו לשלם שלא חסר לו שום דבר, היות שהיה בטוח על השכר, היות שהוא מקיים מצות הבורא, והבורא בודאי רואה שאין הרבה אנשים, שיהיה להם חשק לקיים מצותיו והוא כן משתדל לקיים מצותיו, בטח שהקב"ה יתחשב עמו ויתן לו תמורת זה משכורת גדולה, וממילא אחר חשבון כזה האדם מרגיש עצמו שהוא נמצא בין עננים בשמי שמים, והם מסתכלים על כל העולם שבטח בזכות תורתן העולם מתקיים כדז"ל אין העולם יכול לעמוד בלא תורה (ת. תבא,), נמצא שאז הוא היה ממש בין האנשים המאושרים בעולם.
ועכשיו שיצא מהמצב הב', והקב"ה האיר לו האמת שעיקר עבודת ה' הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו, והוא רואה איך שהוא מרוחק מהאמת הוא מרגיש להיפך, היינו במקום שהיה חושב אם במקום השלא לשמה היה לי הרגשה טובה שאני בסדר עם הקב"ה, היינו שאני משתדל לשמוע בקולו עד כמה שאפשר, ואני נקרא עובד ה', ובטח כל השכר שהבטיח לנו הבורא בודאי מוכן בשבילו, ומה חסר לי עוד, ומכש"כ כשאני אתחיל ללכת בעמ"נ להשפיע ותכף אני אבוא להתרוממות.
אולם אינו כן אלא עכשיו שהוא הגיע להרגיש את האמת, שהעיקר הוא לעבוד בשביל תועלת ה', ובודאי אני צריך להיות שמח שב"ה עליתי על המסלול האמיתי, שיוליך אותי לקרבת ה', אם כן הייתי צריך להיות תמיד בהתרוממות הרוח, ולומר עכשיו אני ב"ה רואה שהקב"ה מרחם עלי ולא נותן לי להתיגע בחינם, אלא כל היגיעה שלי יהיה עתה בכדי להגיע להמטרה הנקרא דביקות ה'.
אמנם הוא מרגיש עכשיו את מצבו להיפך, היינו שאין לו אותה השמחה שהיה לו בזמן שהיה עובד בעמ"נ לקבל שכר, מטעם שהוא רואה שאין לו עכשיו סיוע מהגוף שלו, היות שעכשיו הוא אומר לגופו תדע לך שמהיום והלאה אני לא אתן לך שום רוחים בעבודה, כי עתה אני לא עובד בשביל תועלת עצמי אלא אני רוצה לעבוד רק לתועלת ה', אז הגוף לא מסכים לתת כוחות לעבודה, נמצא שהוא נמצא עתה במצב השפלות, משא"כ מטרם שבא לו הגלוי של אמת היה הוא תמיד במצב של התרוממות רוח, היות שהיה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח.
אולם אז הוא זמן אמיתי שיכול ליתן תפלה אמיתית להבורא שיוציאו מהגלות, כי מטרם שקבל הגלוי מלמעלה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת של אהבה עצמית, לא היה באפשרות שהקב"ה יוציאו מהגלות, היות שעדיין לא ראה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם הנקרא רצון לקבל בעמ"נ לקבל, א"כ לא היה לו חסרון שהקב"ה ימלא חסרונו, היינו שיוציאו מהגלות.
נמצא לפי"ז שהקב"ה נתן לו הכלי דהיינו החסרון, ואח"כ הוא נותן לו האור ושניהם באים מלמעלה, הן האור והן הכלי.
ובזה נוכל לפרש מה ששאלנו. מה שהזה"ק, אומר לישראל, בזמן שחטאו, הקב"ה אמר ויסרתי אתכם ללכת בגלות ואם תאמר שאעזוב אתכם אף אני עמכם, ושאלנו איך אפשר להיות שהקב"ה יוצא מארץ לחוץ לארץ בגלות, הלא מלא כל הארץ כבודו ואיך שייך לומר שיוצא לחוץ, וגם שאלנו מה מוסיף לנו העונש שיוצאים בגלות היות בטח שכל מה שהקב"ה עושה הוא רק לטובת האדם, א"כ מה האדם מרויח בזה שיצא בגלות תחת שליטת אומה"ע.
ולפי מה שהסברנו לעיל יוצא שענין מה שאומרים מלא כל הארץ כבודו, זה בא ללמדינו שמצד הבורא אין שום שנויים בעולם אלא זה כמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, אלא כל השנויים הוא מצד הכשרת המקבלים, היינו כפי שהם יכולים ליחס עבודה שלהם רק להשפיע להבורא, בשיעור זה מסתלק הצמצום ומתגלה האור הגנוז לתחתונים, ובזה מקבלים התחתונים את הטוב והעונג, וזה נקרא שהעם ישראל נמצא בארץ היינו שמרגישים שהבורא הוא בחינת ארץ ישראל, זאת אומרת היות שעם ישראל נמצא בארץ ישראל, אז הקב"ה נקרא על שם הפעולה, מה שהוא ממציא את עצמו להנבראים שהם יכירו וידעו אותו בזמן שהם מוכשרים לזה.
ואם הם חוטאים ויכולים לפגום, היינו לקבל שפע עליונה ולהעבירו לקליפות שהוא בחינת אהבה עצמית, אז מוכרחים להוציאו מארץ ישראל, היינו ששוב עולה הצמצום ומסתלק האור, וזה נקרא שהם יצאו מארץ ששם מקום המלכות שמים המכונה בחינת שכינה, ויוצאים לתוך הגלות תחת שליטת אומה"ע, והתיקון שיוצאים בגלות הוא קודם כל שלא יקלקלו את השפע, ב' שע"י היותם בגלות אין הקב"ה עוזב אותם בגלות כמו שביארנו לעיל שיש לפעמים שאדם נמצא בגלות, אבל אינו יודע שזהו גלות שצריכים לברוח מהמקום הזה, היינו מהמצב שבו הוא נמצא ומקבל פרנסה שהמקום הזה נקרא אהבה עצמית, אלא אדרבא כל מה שמרגיש יסורים הוא מזה שלא יכול למלאות את מה שהאוה"ע דורשים ממנו מכח שהם שולטים עליו, היינו שלא יכול למלאות את כל התענוגים ששייכים לאהבה עצמית, וזה שהזה"ק אומר אם אגרש אותך מן הארץ וכו', אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים ויעברו אותך מן העולם, שפירושו שיעברו אותך לגמרי מן עולם הרוחני וישארו רק בעולם הגשמי הנקרא אהבה עצמית.
אי משום זה כדי שלא יאבדו בגלות אף הקב"ה יוצא עמהם בגלות, היינו שהוא מתגלה אליהם בצורה של גלות, היינו כנ"ל שהבורא נקרא שמו ע"ש הפעולה שהוא עושה, היות שהוא משפיע להם עכשיו בחינת גלות, היינו שירגישו שהם נמצאים בגלות זה נקרא שהקב"ה יצא עמהם בגלות, והוא היינו למה שהוא השפיע להם את הרגשת הגלות הוא כנ"ל, בכדי שלא יאבדו לגמרי בגלות, בזה שאין הם מרגישים שזרקו אותם מארץ, והם נמצאים עכשיו תחת שליטת אוה"ע.
ועכשיו נבין מה ששאלנו מהו התיקון שהוציאם מארץ, א' שלא יקלקלו את מה שהשיגו הנבחן כמו היודע את רבונו ומכוון למרוד, שפירוש הוא מכיר את רבונו אבל לא יכול להיות במצב אך ורק להשפיע, ב' שבזה שהם יהיו בגלות הם ירגישו את הצורך להיות רק במצב של השפעה, שעי"ז יזכו לדביקות ה' שיסורי הגלות יחזירו אותם למוטב.
ומה ששאלנו מהו הפירוש שה' יצא בגלות צריכים לפרש, היות שה' משפיע להם טעם של גלות, לכן נקרא שה' יצא מבחינת ארץ חמדה טובה, ומשפיע להם בחינת שזהו לטובתם.