תוכן

ג' מראות בצמצום[1]

א) שהצמצום נראה רק במקום אחד, אבל בכל סביבותיו - אין סוף ברוך הוא. ב) שהאין סוף ברוך הוא משאיר אותו מקום הימנו. ג) שבמקום הזה מתגלה שורש הדין.

פירוש: המסתכל בתמונה א', הרי רואה שנמצא כחות ופעולות הרבה לאין סוף ברוך הוא, אשר באותן הפעולות לא נגע הצמצום כלל, אלא בפרט אחד שענינו בריאת נבראים להנהיג אותם ושיהיו תלוים עליו יתברך, ועל כן מה שהיה כל הפעולות כלולות בו, כי טרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, עתה עלה ברצונו והמשיך פעולה חוץ הימנו, וזה סוד נברא ומקומו, והבן. ולכן לא היה צריך לצמצם כלל משאר רוב הכוחות הכולל אותם שהם בלי שיעור ומספר, אלא רק מאותו מקום שהוא סיבה טובה לנבראים, ויתר הכוחות עומדים ומסבבים אותו מקום הצמצום, ובזה תבין מ"ש נקודה בהיכליה[2].

תמונה ב' פירושה שמובחן בה ב' הוראות: א', שהספירות המחודשות אחר הצמצום היו נכללים באין סוף ברוך הוא, דהיינו בכח השלילה. דרך משל, כמו שעניין חיים שולל מות, כן היה כולל אותו החידוש בבחינת שלילה, שלולא זאת לא יתכן היה כלל לעשות אותו החידוש, כי אותו כח המוגבל עתה היה כלול בב"ת (-בבלתי תכלית) בלי גבול, ולכן כל הגבול שנתחדש, היה הבלתי-תכלית מצייר כביכול במחשבתו בלי גבול כלל, ואז עמד והוציא אותו בגבול, ודו"ק. וזה סוד התמונה שהאין סוף ברוך הוא משאיר אותו המקום הימנו, כי היה מקודם ציורו בלי גבול, ומחמת זה יוצאת צורה זו בחידוש.

תמונה ג' פירושה, שאין הצמצום העדר בלבד, אלא קיום גם כן, דהיינו שנמשך באותו המקום כח מבלתי תכלית הנקרא גבול, שאותו כח פועל תמיד על הנבראים בעלי תכלית. פירוש, כי היה יכול לברוא המקום בהעדר אור הבלתי-תכלית שלא יְנַהֵג את בריותיו אלא בזה האור שנמצא אחר הצמצום, אבל לא כן דרך המאציל יתברך, כי מְנַהֲגֵם גם כן באותו גבול שיש מן הבלתי תכלית לתכלית, אשר הגבול הזה פועל גם כן הרבה בנבראים, ולכן נראה בתמונה שגלוי כאן שורש הדין.

[חסרות כמה שורות]

...לכן בדרך הצמצום ממשיך הפעולה חוץ הימנו נתחדש אותן ב' דברים: א', הוא הדרך עצמו, כי הוסר הבלתי-תכלית ונשאר גבול. וב', שהמשיך האין סוף ברוך הוא אור חדש לדרך הזה.

דרך משל, מי שעומד נגד השמש - רואה השמש, גם מרגיש זיו השמש ואורה אפילו כשאינו מסתכל, ולא יתכן לחלק בין הרגשה ובין ראיה כלל, אלא שמעיקרא היה בלי גבול ועתה בגבול, ומכל מקום נמשך מעצם השמש כמקודם, שבאותה בחינת הזיו אין חילוק. ובזה תבין עניין אור חדש הניתן בגבול המחודש שמתיחס בעצם אלקיות, ולא נקרא מחודש אלא כלפי הגבול, אשר טרם התהוות הגבול היה ההארה בדרך הגבול הזה מן הנמנע לגמרי, ועתה נודע ונתברר שכל יכול, ומאיר ובא בדרך החדש. וזה סוד כל הארות אצילות שהם עצם אלקיות, ועניין חידושם הוא דוקא לערך הנושא[3].

ויש להם שינוי בכמות, כי נתצמצם האור ונשאר שיעור קטן, כי על כן נקרא אור הנאצל רשימו, כי כמו רושם קטן מן האור שלפנים אין סוף ואין תכלית. ועוד יש להם שינוי באיכות, כי מקודם היה הארה בכל המציאות כמו הארה טבעית ומחויבת, מה שאין כן לאחר הצמצום, שאין ההארה טבעית אלא רצונית, שתלוי במאציל, וכחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר.

לכן מושג ג' תולדות בצמצום: תמונה א' - בחינת הסרת בלתי-תכלית מעצמותו, שהוא עניין הגבול המתחדש. תמונה ב' - הוא אור נאצל שלא היה מושג מציאותו בדרך כזאת. תמונה ג' - הוא בחינת אור רצוני, שהוא בלתי מחויבת, אלא תלויה ברצון האדון היחיד.

גילוי העולמות בדרך כלל ופרט והסתירה ביניהם

 ובדרך זה מובן 'דברי דוד האחרונים[4], נאום דוד בן ישי, נאום הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב' וגו' (שמואל ב' כג, א). כי העולמות מתגלין בסוד כלל ופרט, והם שני כתובים המכחישים זה את זה מקצה לקצה, כי בסוד הכלל, סוד אין סוף ברוך הוא טרם הצמצום, יחודו יתברך מתעלה ומתפאר על כל הברואים כצדיק כרשע, בסוד אשר הנוקבא בסוד הנוקבא שבה דוקא מתעלה ומתנשאת לכל לראש, והנקב להר גדול, בסוד 'והר בית ה' נכון בראש ההרים' (ע"פ ישעיה ב, ב), 'ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו' (תהלים לז, י). 'כי רשע מכתיר את הצדיק'[5] בסוד הכתוב 'כי נתועדו יחדיו וגו' שוא עבד אלקים וגו' אז נדברו יראי הוי' וגו', ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו'[6] (מלאכי ג, יד-טז).

 וזה סוד 'חָרוּת על הלוחות' (שמות לב, טז) – 'אל תקרי חרות אלא חֵירוּת' (אבות ו, ג; עירובין נד, א), אשר לפי עומק החריתה והחריטה, מתגלה רחמיו. כי לפי משפט הבריה השפלה, אין בכחה כלל לקבל באפס מה מהמאציל, ואפילו כשיתן עליה מהודה, לא תפנה כלל לזה ולא תכירו כלל ויהיה נאבד ממנה, כי העוור לא יבחין במראה הלבן. ומרוב עמקות הבורא, לא השליך את הבריה לאבדון ממנו יתברך, אלא אדרבה, באבדון ותהום הזה מוכרחת לשוב אליו ברוב פאר והדר, 'ומוריד שאול ויעל' (שמואל א' ב, ו), כי מחמת תוקף הצמאון תהיה כבור סיד שאינו מאבד אפילו אם לא הכניס לתוכה אלא טיפה אחת, ותבוא בפיה כמים קרים על נפש עיפה, ויותר מטיפה אחת קטנה לא תוכל שאת לפי עכירותה, וזה תמיהא דְמִדְכֵּרֵי אִינְשֵׁי[7], א' שלפי...

[חסרות כמה שורות]

...זה סוד 'אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו' (ע"פ איוב לה, ו-ז). כי מתה ... תאות נפשו[8], ורשע מכתיר את הצדיק, כי החטאים נזרעים, ויוצא ש... מעלה פאר ויופי, ואז 'כצבי ואיל תאכלנו בכל שעריך, הטמא והטהור יחדיו' (ע"פ דברים יב, כב), וקטן וגדול שוים עושים רצון תפקידם, ואין עונש לרשעים, ואפילו שכר נמצא להם בסוד 'הולך ואינו עושה שכר פסיעות בידם'[9] (אבות ה, ט), והבן, ועל כן נאמר לה 'לכי ומעטי'[10], שיהיה המיעוט בדרך הליכה, והבן.

וזה השכל מתגלה לצדיקים לעתיד לבא, בסוד 'וידעו בני ישראל כי אני הוי' מקדשם' (ע"פ שמות לא, יג). כי השכל הזה, בכל רגע אשר מעלים על דעתם, מוליך עמו זיו ושפע קדושה מאוד נעלה מזיו השכינה, וסודו שכל הפועֵל[11], בסוד 'ישבעו ויתענגו מטובך' (מתוך תפילת העמידה בשבת). כי שאר השכליים אינם פועלים תענוג אלא בעת החידוש, כמו שמחה של התרת כל ספק שבעת חידושו ממשיך תענוג, אבל אחר כך תיכף כמו נִשְׂבַּע ואינו מוליך עמו תענוג כלל. מה שאין כן טבע השכל הנ"ל, כי לו יעלו על דעתם אלף פעמים ביום אחד, ימשיך עמו תענוג נפלא ואחריהם שפע גדול מקדושה וטהרה וחכמה בכל אשר יסתכלו, ולא עוד, אלא אם ירצו לעמוד על איזה עניין מנסתרות, המה מעלים השכל הנ"ל על דעתם ותיכף יהיה נפתח לבם ודעתם כפתחו של אולם[12].

וזה סוד 'רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ' (משלי ג, ח) 'וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא' (משלי ד, כב). שרך, היא הנקודה. כל בשרו, הוא בכל אשר יפנה ישכיל. וזה סוד 'הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד' (ישעיה נב, יג). וזהו אור של יום הראשון[13] בסוד 'יומם יצוה ה' חסדו' (תהלים מב, ט) יוֹמָא דְאָזִיל עִם כֻּלְהוּ יוֹמָא (זוהר בראשית-ב אות לב), ודו"ק. וזה סוד 'כי נעים כי תשמרם' וגו' (משלי כב, יח).

אבל סוד הפרט סוף מעשה הוא מהיפך להיפך, כי צפה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש באור הזה וגנזו לצדיקים לעתיד לבא (חגיגה יב, א), 'ונוצר תאנה יאכל פריה'[14] (משלי כז, יח), 'ובארצם משנה יירשו' (ישעיה סא, ז), 'וסער על ראש רשעים יתחולל' (ירמיה כג, יט), 'ומשנה שברון שברם' (ירמיה יז, יח). וכאן מתגלה שכר טוב ונפלא לצדיקים, ונוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן (חגיגה טו, א), כי 'רשע יכין וילבש צדיק' (ע"פ איוב כז, יז), ועונש מר ויסורים בלי שיעור לרשעים, ונידונים לדורי דורות עד שנעשים אפר ומונחין תחת כפות הצדיקים (ראש השנה יז, א).

וצריך להבין, כי כתיב (מלאכי ג, ו) 'אני הוי' לא שָׁניתי' וגו'[15]. והיכן יתקיימו ב' הכתובים הנ"ל[16] בב' הקצים ההפכיים: קץ הימים וקץ הימין[17].

[הג"ה: עניין ב' הקצים: נראה כי טרם שנתגלו כסא דין וכסא רחמים[18], היה בחינת השפע בבחינת קץ הימים ותכלית כל מעשה, ואם כן היה קץ בחייו, כי למה לו עוד לחיות, ומה ירויח באותו החיים, כי אין שלימות אחר שלימות כנודע. וזה עניין קֵץ הימים שמזה נתפשט בחינת 'קץ כל בשר' (בראשית ו, יג), והבן.

וזה יתגלה במעמד הקדוש בחינת קץ הימין, פירוש, לא קץ דכל הגוף, אלא קץ בימין שהושלם כל צרכו. אבל אחר זה מתחיל עבודה ותיקון השמאל.

ובאמת אם היה מובן בשעתו לא היה צריך על זה שום אריכות, ולא היה האור הגדול כהה מן העור, אבל טרם הבינו נכהה האור דצד הזה, על כן נקרא תמיד צד שמאל יד כהה, וזה סוד תפילין של יד אשר בהנחתן נאמר (שמות יג, טז) 'לאות על ידכה'[19] וגו', אבל באמת הוא שולט בשוה בשני ידיו, ולא יחטיאו את המטרה.

וזה סוד הכתוב (בראשית כז, מו) 'ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים'. כי יהודית בת בארי החתי ובשמת בת אילון החתי, נשי עשו ... הזיו של קץ הימים, ואם כן למה לי חיים, ודו"ק].

כתוב השלישי המכריע בין הכלל לפרט

וכתוב השלישי באמת מכריע ביניהם, הוא סוד פרשה קטנה שבתורה סוד 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום' (בראשית לו, לא), עיין באידרא נשא, כי [יש] שם חידוש מיוחד מב' הכתובים הראשונים. כי בכלל בא השפע לג"ר וז"ת ביחד, ובפרט בא השפע דוקא לז"ת דרך צנורות וג"ר טפלים עמהם, ובכתוב הג' במלכי אדום, בא השפע בשלימות וטהרה לג"ר דוקא, אבל הז"ת מלכי אדום לא יקבלו אותן וימותו בחרפה[20].

ונראה, דידוע שכל עילה צריך להיות מקוים מעילתו, פירוש, כמו ששורשו יוצא מעילתו, כן הוא מחויב לקבל שפע תמידי לקיומו מעילתו. וזה סוד שנמחו דור המבול, כי בהיות המלאכים נתערבו עמהם בעולם הזה[21], ועל כן היו מושפעים משורש הא"ס ב"ה, אשר המושפעים משרשו ית' לא יתכן עוד לקבל ממנו שפע לקיומן התמידי, כי המורכב צריך למזון ולחלקי המורכבים בו שיתיחדו ויתקימו, אבל המושפע מאור פשוט בלי שום הרכבה, הרי די בו מן השלימות ולא יתכן עוד להמשיך שפע חדש אצלו. וזה סוד שאמרו דור זה 'מה נועיל לשד-י כי נעבדנו, ומה נועיל כי נפגע בו' (איוב כא, טו; ועי' בראשית רבה לח, ו), כי אפילו כשהיו חסרי השפע, הלא הכל שוה לפניהם, ולא היה להם שום פתחון פה לפני הבורא יתברך לבקש שפע ולהתפלל לפניו. וזה שכתוב (בראשית ה, יג) 'כי מלאה הארץ חמס', פירוש, כי כבר ידעו להחזיק השפע בחזקת היד בסוד 'אַנָא אַקְפֵי לֵיה אֶשָׁא, וחברו אמר אַנָא אַקְפֵי לָהּ מַיָא', כי היו יודעים השם שנברא בו שמים וארץ[22], ובגלל זה באו על קצם 'ותשבר כד על המבוע'[23], ונמוחו מעל פני האדמה בסוד 'כי נחמתי אשר עשיתי את האדם' (ע"פ בראשית ו, ז).

[יתכן וחסרה שורה]

'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' (דברים ח, ג), כי הכל תלוי בבורא ית' ... ... ... למטה, כי הז"ת היה יותר מושפע בה ... ... ... ולכן נתגלה כאן שורש הדין להעניש ולהשכיר[24] ... זה 'בָּאֵר היטב שִׂימָהּ בפיהם', ומה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.

אבל הטעות הנ"ל מהשכל הפועל עוד לא יצא מלבם, אלא שנרחקו מהם, וכדי לברר זה בא הכתוב הג' והכריע ביניהם, אשר שם היה השכל הפועל בכל תפארתו, ומכל מקום לא קבלו התחתונים את האורות עד שסלקו ידיהם מהם והיו כמתי עולם.

ועתה ידוע מה ה' דורש מעמנו, כי סוד האור הגנוז - אמיתי, וסופו על כן להיות שולט יחיד מעביר כל רע, כל אשר היה מבואר בהכלל. אבל צריך לדעת שעדיין תלוי ברצון הבורא, לכן הראם בפרשה קטנה שהשכל הפועל זולת עזרתו ושפעו לא יפעול כלום. ועתה שיודעים שלשפע המה צריכים, אפילו כשיושלמו בסוד אור הגנוז ידעו שצריכים תמיד לשפעו הטוב הנצחי, והא כיצד, אלא מחמת שעברו בעולם הזה וטעמו משכר ועונש בסוד הפרט, וראו מעונשים המרים של הרשעים שמאבדים העולם הנברא בעשרה מאמרות, ושכר טוב של צדיקים המקיימים העולם הנברא בעשרה מאמרות[25], וכיון שנברר ב' דרכים בפועל, אז יקחו מעולם הזה עטרה לראשם, שסודו, שהגם שיוכלו להסתכל באין סוף, מכל מקום למען עשות הרצון ולהמשיך להם קיום תמידי בהשפעות חדשות יהיה עיניהם למטה ולבם למעלה[26], ויהיה הרווח כפול בסוד 'בארצם משנה יירשו' (ישעיה סא, ז): א' שבאמת יימצא שורשם באין סוף, וב' יודעים איך לקבל שפעו יתברך לנצח נצחים בסוד עטרה לראשם, וזה סוד 'צדיקים יושבים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' (ברכות יז, א).

ובא וראה החילוק העצמותי מקודם הבירור עד לאחר הבירור: כי מקודם היה הטוב והרע מעורב, כי לא הוכר כלל בין עובד אלקים ללא עבדו, והיה כצדיק כרשע, 'זה בא בקורתו וזה בא בחביתו'[27], 'ולא יוכר דל לפני שׂוֹעַ'[28], וזהו באמת סוד היחוד האמיתי. אבל בסוד הבירור על ידי האי עלמא, דהיינו אחר הצמצום שנסתלק סוד אין סוף ממקום זה, אז ניכר בטוב בין עובד אלקים ללא עבדו, כי 'הרשעים כים נגרשו, ויעלו מימיהם רפש וטיט' (ע"פ ישעיה נז, כ), כי נגלה הדבר למפרע אשר כל רמות רוחא נקטי להני גברא[29], ומה שהיו עושים בהיתר היו עושים אחר כך באיסור, ולכן היו צריכים לקליפות שינקו מהם את חלקם הרע בפועל, עד שלא יעלה עוד על דעתם לרצות מה שלא שייך בלתי להוי' לבדו, ואז ראויים למצב הקדום בעטרה נוספת על ראשיהם.

וצא ולמד מטענת ישראל על ים סוף, כמו שכתוב (תהלים קו, ז) 'וימרו על ים בים סוף', כי הם אמרו 'כמו שאנו ניצולים מהאי גיסא כן יעברו מצרים ונצולים מאידך גיסא' (רש"י שם), כי עון זה נמשך מחטאם הקדום אשר היה בעיניהם כצדיק כרשע אשר עליהם נראה ה', שזה שקר מוחלק (-מוחלט), שסוף כל סוף בגמר התיקון, הגם שהרשעים יהיו גם כן מתוקנים כמו באור דיומא קדמאה, אבל יהיו עוד זוכרים מעונשים הקשים והמרים אשר עברו עליהם בשאול ואבדון בעולם הזה, ועל כן לא יעלו על דעתם להגביה לבב בהתנשא לאמור 'אני אמלוך', אלא יהיו גרורים תחת כפות רגלי הצדיקים כאפר, שבאופן זה דוקא מתראה עליהם היחוד, בסוד 'כי לא ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד).

וזה סוד הכתוב (שמות יד, ל) 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים', ... עליהם הנבואה 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' (שמות יד, יג) ...

 [חסרות שתי שורות]

...והיה אור הלבנה כאור החמה ... ... ... ... ... סוד הגבורות עלו למעלה ... ... ... מעצמה[30], כי 'נפלה ולא תוסיף קום' כתיב (עמוס ה, ב), אלא ... ... ... 'משיח אלקי יעקב'[31], כי י"ל הו"ל (-יש להבין, הווה לי למימר) 'משיח אלקי ישראל', כי יעקב[32] ... ... אלא מרומז כדברינו, שעניין המשיחות בימים האחרונים ... תלוי בסוד אלקי יעקב שסודו 'עטרותיהם בראשיהם', אבל לא תבין שבאמת שורשו כן, לזה מסיק 'ונעים זמירות ישראל', שהמשכת השפע היא בסוד הנועם לזמירות ישראל.

וקאמר 'רוּח הוי' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי'. דהיינו דוקא בו נגלה דבר ה' ודוקא על לשונו, סוד הנוקבא באשר שהיא נוקבא, שזה לשונה וסגולתה ביחד, כי 'אור הלבנה כאור החמה' (ישעיה ל, כו), סוד אור דז' ימי בראשית. 'אמר אלקי ישראל', פירוש, קודם הבירור אמר דבריו ולא פירש למי אמר, אם ח"ו מאס בי כמו שכתוב (תהלים פט, מ) 'חללת לארץ נזרו'. אבל עתה הוברר הדבר למפרע כי 'לי דבר צור ישראל מושל באדם', אשר אז שצמצם אורו יתברך 'ותשלך אמת ארצה' (דניאל ח, יב), היה דברו גם כן דוקא לי, כי אז גם כן בסוד הנוקבא הגיע דברו לעולם המעשה, אלא בסתום היה דברו, ועתה נתברר כי הדבור היה אז מ'צור ישראל מושל באדם', כי נוכח לדעת אשר הוא מושל יחיד בעולמו, ולא כטעות אנשי דור המבול אשר חמסו השפע בחזקת היד, על כן דמיהם בראשיהם.

ומה היה דברו? מפרש וקאמר כי דברו היה 'צדיק מושל יראת אלקים', כי לימד הנבראים זה הסוד אשר יש כח ביד הצדיק למשול ביראת רוממותו עין בעין, שזה הסוד לא היה מושג כלל טרם הצמצום, כי אדרבה, היה נראה כממעט בכבוד המאציל. וזה סוד 'מי מושל בי צדיק', כי הגם שפנים בפנים דבר אתו הוי', ומכל מקום כתוב (שמות ג, ו) 'ויסתר משה פניו', שזה סוד 'צדיק מושל יראת אלקים', וזה שנודע וניתן רשות ורצון לצדיק אחר כל הבירורים וגמר התיקון, ודו"ק.

'וכאור בֺּקֶר יזרח שמש'. פירוש, אור בוקר בחינת יסוד, ואור השמש הוא אור התוספות, אשר עתה משמשים כאחד ואין אחד מנגד לחבירו כלל. ומפרש, כי עתה 'בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ', פירוש, אז היה הרכבה משני הפכים, בסוד 'עושה שלום במרומיו' (איוב כה, ב), כי נטל אש ומים ועירבן זה בזה (חגיגה יב, א), ועל כן היה אז בוקר עבות, ומעליון לא היה נראה אור ממש רק נוגה לו סביב, אשר אותו הנוגה היה מסוגל להוציא דשא מארץ, וזה גרם שנחשך אותו הבוקר 'והאנשים שֻׁלְחוּ המה וחמוריהם' (בראשית מד, ג). אבל עתה לא יחשך עוד, 'כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵ-ל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה'. פירוש, כי עתה 'ביתי עם א-ל' כמלפנים, אבל בסוד הברית ערוכה בכל בסוד הצדיק, ושמורה, כי הגם שעליתי והוחזר העטרה ליושנה, ואור הלבנה כאור החמה, והמנוחה הוקבעה לעולם, אבל עדיין אור הזכר ביותר חשיבות, כי המשכת שפע לעולם נהוג. והיכן אפשר? וזהו מטעם ש'ביתי ערוכה בכל' בסוד הזכר[33], ומטעם זה אי אפשר עוד לעולם שיבא כנעני בביתי[34], כי זה מושך שמירה מעולה מכל הצדדים.

ומוסיף ומפרש: אל תדמה בדעתך שזה יהיה מצד הכפיה והיראה, לכן אמר 'כי כל ישעי וכל חפצי כי לא יצמיח', דהיינו, אותו הדשא מארץ כי ימעט לי השפע, ואם כן הרי היא שמורה לעד ולנצח נצחים, וזה מנפלאות תמים דעים, אשר סוף כל סוף מוכרח מצב העולם להתיצב באופן הזה כדברי דוד האחרונים כנ"ל.

 'וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם'. פירוש, שכל הרשעה נבררה דרכה לאבדון, וכבר נדדו ונרמסים ברגלי כל עובר, ועתה אין פחד לרמוס עליהם. והטעם, 'כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ', כי עבר זמן הרבה, אשר שום אדם לא עלה ברצונו ליטלם בידו, ועל כן נרמסים בחוצות. ומפרש למה נשכחו מלב, הם מפני העונש המר אשר סבבו על כל נוגע בהם, וזה סוד 'וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת'. והבן ודו"ק.