תוכן

בסעודה דכריכת ח"ד ג' כסלו תש"ח ת"א
מהתשובה ש[חנניה מישאל ועזריה] חזרו ואמרו לנבוכדנאצר: בין ישזיב ובין לא ישזיב, משמע שכל זמן שיש תקוה לקבל, א"א לקבל. אלא בזמן שאין שום תקוה, נמצא שאז הכלי קבלה נקיים, אז זוכין לקבל.
הנה הצלם של נבוכדנאצר הוא ענין מנעולא, שכל ענינם של הקליפות הוא רק שלא בזמנם. אבל גם הם מבקשים האמת, שהם רוצים להמשיך מבחי' גמר התיקון, כי מאורות אחרים אין להן אחיזה.
לכן רצה נבוכדנאצר שחנניא מישאל ועזריה, שהם בחי' חג"ת, שהם יקבלו עליהם עבודת הצלם היינו שיש תיקונים וסידורים להס"א שהם יכולים להמשיך איזה הארות על בחי' מנעולא, אבל זה נק' עבודה זרה. וזהו שנבוכדנאצר אמר להם: "ומן די- לא יפול ויסגד בה-שעתא יתרמא לגוא-אתון נורא יקידתא" (דניאל ג' ו'). היינו, הגם שהם הלכו בקו האמצעי הנק' קוב"ה, מ"מ ע"י שליטת הגלות היה לו כח לשלוט עליהם, ורצה שימשיכו על בחי' מנעולא ואם הם יאמרו שאסור להמשיך על מנעולא, אזי הוא יראה להם שגם בבחינתם עצמם שהם נקיים, הוא מראה להם שיש להם מנעולא, אלא מקודם היתה מנעולא בגניזא, לכן המשיכו את האור העליון למטה, אבל כיון שהוא גילה להם המנעולא, תיכף נאבד להם האור העליון. וז"ש שתיכף שיאמרו שאסור להמשיך בהמנעולא, גם מה שיש להם תיתוקד. לכן ידע שלא תהיה להם עיצה אחרת, כי אם לעבוד להצלם אבל הם אמרו: אפילו שיאבדו כל המדרגות לא יעבדו ע"ז, שזה ענין שצריכין מסירות נפש בנר"ן.
והם יצאו מהעבודה הזו ע"י הקליפות בעצמן, שז"ס שישראל נגאלין ע"י קושי השעבוד, יען שעשה את האש דכבשן פי שבעה, שהעלה את הדין של המלכות לבחי' בינה, שהוא רצה לקלקל עד שם, אבל בין כך הם נאחזו בבינה, לכן נפלו אח"פ דבינה לכליהם, ואח"כ שבינה נתקנה גם הם נעשו מתוקנים.