תוכן

מוצש"ק שמות תשל"ח

א) ויאמר משה וכו', ואמרו לי, מה שמו, מה אמר אליהם. ויאמר אלקים אל משה, אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם.
ופרוש רש"י, אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות (ברכות ט). אמר לפניו רבש"ע, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו. אמר לו, יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם.
ופרש רש"י, ח"ו שהקב"ה חזר, מה שאמר מקודם, אלא למשה לבדו אמר שני פעמים אהיה, ולישראל אמר רק פעם אחד אהיה.
ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרועים וכו'. איתא במדרש, משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנו לנהר. וראה תינוק אחד, שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק, אלולא אתה כבר הייתי מת. אמר לתינוק, לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני, וברחתי הימנו, הוא הצילך. ולכך אמרו לאביהן, איש מצרי הצילנו מיד הרועים, מי גרם לזה, שיבוא אצלנו, איש מצרי שהרג. ומה בא זה להשמיענו, אפשר לפרש על דרך הרמז: הנה משה, שיבוא לכלל ישראל, לאמר להם, שה' יוציאם מהגלות, אז אמר לו, אהיה פעם אחת, היינו שרק גלות יש להם בזה, שהישראל הוא בגלות אצל אומות העולם, היינו שיש להבחין בין הגוי של ישראל, שהוא בגלות בין הגויים, בין שהאדם רוצה מה שגויים רוצים, היינו כל דברים הגשמים, והגויים לא נותנים להם מה שרוצים.
והגויים של אומות העולם שולטים על בחינת גויים של עם ישראל, זה נקרא גלות גשמית. אבל עיקר הגלות, שבחינת ישראל שבאדם, היינו מה שהוא צריך לשמור את התורה ומצוות, והגויים, הנמצאים באדם עצמו, לא נותנים לו חופש לעשות מה שהוא רוצה.
ואז האדם מרגיש שהוא נמצא בגלות בתוך הגוף שלו. ומטרם שהאדם יוצא מגלות זה, היינו מתאוות גשמיות, אין הוא מסוגל להרגיש תענוגים רוחניים מתורה ומצוות.
אז נותנים להבין לגוף, שכדאי לו לוותר על תאוות גשמיות, שעל ידי יזכה לתענוגים אמיתיים. וזה כשמתחיל לוותר על תאוות גשמיים, אז הגוף רוצה להראות שליטתו, שנותן התנגדות על המעשים שלו. וזה שאמר הכתוב: ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. היינו מטרם שמתחילים לדבר עם הגוף, הנקרא פרעה הרשע, לדבר בשמך, היינו לוותר הכל בשביל ה', אז רואים את השפלות של הגוף, ומתחילים להרגיש את הגלות.
וזה אהיה פעם אחת, היינו בצרה זו. וזה שייך לכלל ישראל. אבל יש עבודה, הנקראת בחינת משה, שהיא בחינת תורה, שהיא צרה הב', היינו בזמן שהאדם כבר זכה לתענוגים רוחניים, שאז יש צרה, שלא יכול לכוון אז על מנת להשפיע, היינו שיהיה לו החלטה, אם ח"ו לא בשביל מצווה, הוא מוותר על התענוגים הרוחניים.
זה קשה יותר מלוותר על תענוגים הגשמיים, משום שככל שהתענוג גדול ביותר, יותר קשה הוויתור על התענוג. וזה נקרא אהיה שניה, היינו צרה אחרת. אבל זה שייך רק לבני תורה, הנק' בחינת משה. וזה ללמוד לכלל ישראל, אלא לבני תורה, שהם צריכים לדעת, שגם תענוגים רוחניים אסור לקבל לתועלת עצמו, רק בעל מנת להשפיע, המכונה מסך ועביות.
והקב"ה הבטיח למשה, שהוא יוציא אותם מצרה ראשונה ומצרה שניה. אבל צריכים לדעת, עיקר היציאה מצרה ראשונה, שהיא מתאוות גשמיות, שבלי זה אי אפשר להגיע לתענוגים רוחניים.
וזה משל המדרש על איש מצרי, הצילנו מיד הרועים, היינו זה שהרג המצרי, היינו הסיבה ראשונה, צריכים גם כן לזכור, אפילו אחר כך, כשבא למצב הב', שהוא הגלות של תענוגים רוחניים, שצריכים לקבל אותם על מנת להשפיע, והגוף לא מסכים.
היינו, הרג את המצרי, הכוונה על תאוות גשמיות, הנקרא בחינת מצרי. מה שאין כן אחר כך הצרה השניה היא כבר בחינת ישראל, היינו שיש לו תענוגים רוחניים, ומכל מקום הוא נמצא בצרה, מזה שצריך להתגבר על מנת להשפיע, ושצריך שה' יגאלו גם מצרה זו.