((שנת תרע"ט)
מציאות העבודה היא בחינת הטבה בשלימות, שלא
יהיה בושת למקבלים, כי במתנת חנם נמצא פגם הבושת.
דרך משל: הנשמה שזכתה להיות מרואי פני המלך,
עדיין אין הטבתה בשלימות, בשביל הרגשת הבושת שאיננה כדאי לכך. לזה ניתן לה בחינת
יגיעה ורדיפה גדולה אחר הטוב הזה, אשר מחמת זה גס לבה באפס מה, כי מרגשת בעצמה שכדאית
לזה מחמת רוב עבודה, ואז מקבלת פני המלך בשלימות בלי פגם הבושת[1]. וזה סוד 'מַאן
דְּאָכִיל דְּלָאו
דִּילֵיהּ'[2], פירוש,
בדרך מתנת חנם כנ"ל, 'בָּהִית לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּיהּ', שהוא בהית וחרד לאסתכוליה באפיה, שמרגיש שאינו כדאי
לזה, והבן מאד וזכור.
ובזה תבין ב' כללי הבריאה: חסרון ושלימות.
גם בעל חסרון משלים את עצמו.
[1]ההסבר
כאן מובא על ידי רבינו במאמר מבוא בספר זה אות ו', ומקשה עליו כמה קושיות ומפרש
בדרך אחרת, יעוי"ש.
[2]ירושלמי
ערלה א, ג: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה" – מי שאוכל ממה
שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפני הנותן לו.