תוכן
ירושלים כ"א אייר
דדריש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו: רבש"ע, טיפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא קאמר וכו' (נדה ט"ז ע"ב).
ויל"ה: לפי הכלל שא"א לטיפש שיהיה צדיק, כדברי חז"ל "אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות", וכש"כ זה ששוטה כל ימיו. א"כ לזה שנולד שוטה אין לו שום בחירה, כיון שנגזר עליו שיהיה טיפש. א"כ מה שאמרו צדיק ורשע לא קאמר, הטעם הוא כדי שתהיה לו בחירה. ומהי התועלת אם לא אמר צדיק ורשע, הלא אם נגזר עליו שיהיה טיפש א"כ הוא ממילא כמי שנגזר עליו שיהיה רשע.
וכן יל"ה דברי חז"ל: "אמר רבי יוחנן: ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל" ופירש רש"י: "וישת עליהם תבל": פיזרן בכל הדורות להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל" (יומא ל"ח ע"ב).
שמועטין, משמע שמתמעטים והולכין, לכן מה עשה כדי שיתרבו? עמד ושתלן בכל דור ודור וכו'. ויל"ה: מהו הריוח, שעי"ז ששתלן בכל דור ודור יהיו מתרבין? שיש להבין: מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפיזרן בכל הדורות כמו שמפרש רש"י, כיון שנמצאים בהרבה דורות עי"ז יתרבו הצדיקים.
ולהבין את הנ"ל צריכים להרחיב ולפרש את מאמר חז"ל, שהקב"ה גוזר על הטיפה שתהיה גיבור או חלש, חכם או טיפש וכו'. היינו מי שנולד חלש, שאין לו כח להתגבר על יצרו, ונולד עם רצון טפש ואינו בעל כשרונות.
וכיון שגם בעת ההכנה, כלומר בעת שהאדם מתחיל בעבודת ה', הוא מוכרח להיות מוכשר לקבל את התורה והחכמה, כמ"ש: "יהיב חכמתא לחכימין" [דניאל ב' כ"ב]. והקשה, אם הם כבר חכמים מדוע הם זקוקים עוד לחכמה? אלא היה צריך להיות: יהיב חכמתא לטיפשים. והתירוץ: שחכם נקרא מי שמשתוקק לחכמה, אעפ"י שעדיין אין לו חכמה, אלא כיון שיש לו רצון, ורצון נקרא כלי. נמצא שמי שיש לו רצון והשתוקקות לחכמה, הוא כלי להאיר שם חכמה.
נמצא לפי"ז, מי שנולד טיפש, היינו שאין לו השתוקקות לחכמה, וכל ההשתוקקות שלו היא רק לצרכי עצמו. ומבחי' השפעה אין הטיפש מסוגל לבחי' השפעה ולא כלום.
א"כ אדם שנולד בתכונות כאלו, איך אפשר שיגיע למדרגת צדיק? נמצא שהוא אינו בעל בחירה. א"כ מהי התועלת ש"צדיק ורשע לא קאמר" כדי שתהיה בחירה. הלא כיון שהוא נולד טיפש וחלש, כבר אינו מסוגל שתהיה לו בחירה, כיון שאינו מסוגל לשום התגברות והשתוקקות לחכמתו ית'.
ולהבין את זה, שיכולה להיות בחירה אפילו לטיפש, עשה הקב"ה תיקון המכונה בדברי חז"ל [סוכה מ"ה ע"ב]: "ראה הקב"ה שצדיקים ובני עליה מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור" ושאלנו: מהי התועלת מזה? ועכשיו נבין את הענין.
כי ידוע שכמו שאסור להתחבר עם רשעים, אעפ"י שהוא לא עושה כמעשיהם, כמ"ש "ובמושב לצים לא ישב", שמשמע שעיקר החטא הוא מטעם שיושב בין הלצים, אעפ"י שהוא יושב ולומד תורה ומקיים מצוות, אחרת היה האיסור מטעם ביטול תו"מ. אלא הישיבה בעצם היא אסורה, מטעם שהאדם ממי שמוצא חן בעיניו, הוא לוקח את המחשבות וגם התשוקות שלהם.
וכמו"כ להיפך, אם אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, ואם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא ג"כ לוקח כח ההתגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אעפ"י שהוא מכח תכונתו עצמו, אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח ההתגברות, אלא לפי החן והחשיבות שמחשיב אנשים אלו, אז הוא מקבל כוחות חדשים.
ובזה נבין המאמר הנ"ל: "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים", שפירושו שלא כל אדם מוכשר להיות צדיק, משום שחסרות לו התכונות לזה כנ"ל, שהוא נולד טיפש או חלש. יש לו ג"כ בחירה, ואין לו תירוץ מצד תכונתו עצמו, משום שהקב"ה שתלן לצדיקים בכל דור ודור. לכן יש בחירה לאדם בזה, שילך למקום שישנם צדיקים, ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות החסרים לו מצד תכונתו עצמו, ויקבל זאת מן הצדיקים.
וזוהי התועלת שפיזרן בכל דור ודור, כדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועי"ז הם בעצמם נעשים אח"כ לצדיקים. נמצא ש"צדיק ורשע לא קאמר", פירוש, שיש לו בחירה בזה שיכול לילך ולהתדבק אצל צדיקים, שהם ידריכו אותו, ויקבל כוחות על ידיהם, שעי"ז הם יכולים להיות אח"כ צדיקים. משא"כ אם היו כל הצדיקים בדור אחד, אז לא היתה שום עצה לטפשים ולחלשים להתקרב לה', נמצא שלא היתה להם בחירה. משא"כ שפיזרן את הצדיקים בכל דור ודור, אז כבר יש כח הבחירה ביד כל אחד ואחד, ללכת ולהתקרב לצדיקים שישנם בכל דור ודור, אחרת מוכרח שתהיה תורתו סם המות.
וזה נבין ממשל הגשמי, כי בזמן ששני אנשים עומדים זה מול זה, אז יוצא שימינו של אחד נגד שמאלו של השני, ושמאלו של השני היא נגד ימינו של חבירו.
והיות שיש שני דרכים, אחד ימין שהיא דרך הצדיקים, שכל ענינם הוא רק להשפיע, ודרך שמאל שכל ענינם הוא רק לקבל לעצמם, שבזה הם נפרדים מהבורא שהוא כולו להשפיע, וממילא הם נפרדים מחיי החיים, לכן הרשעים בחייהם נקראים מתים. נמצא לפי"ז, כי בזמן שהאדם עוד לא זכה לדביקות הבורא, נמצא שהם שניים, ואז כשהאדם לומד תורה שנקראת ימין, אבל זה לשמאלו של הבורא, היינו, שהוא לומד תורה מטעם קבלה עצמית, שזה מפרידו ממנו ית' נמצא שתורתו נעשית לו סם המות, כי נשאר בפרודא, כי הוא רוצה שתורתו תלביש את גופו. פירוש, שהוא רוצה שהתורה תגדיל את הגופניות שלו, ובזה נעשית לו תורתו סם המות.
משא"כ כשנעשה דבוק בו ית', ונמצא שאז נעשה רשות היחיד, שהוא נתאחד באחדותו ית', אז ממילא הימין שלו היא ימין של הקב"ה, ואז נעשה הגוף לבוש לנשמתו. וההיכר בכדי לדעת אם הוא הולך בדרך אמת היא, כי בזמן שהוא עוסק בצרכי גופו, אז הוא רואה שלא יעסוק בצרכי גופו יותר מכדי שהוא צריך לצורכי נשמתו. ובזמן שנדמה לו שיש לו יותר מכפי שצריך להלביש לצורכי נשמתו, אז הוא דומה בעיניו כמו מלבוש שהאדם מלביש את גופו, אז הוא מדקדק שלא יהיה המלבוש יותר ארוך ולא יותר רחב, אלא בדיוק שילביש את גופו. כמו"כ בזמן שהאדם בצורכי גופו, הוא צריך לדקדק שלא יהיה יותר מכפי שהוא צריך לנשמתו, היינו שילביש את נשמתו.
אבל לבוא לדביקות ה', לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, היות שזהו נגד טבעו של האדם שנברא ברצון לקבל, שהוא בחי' אהבה עצמית. לכן לצדיקי הדור אנו צריכים, כי בזמן שהאדם מתדבק ברב אמיתי, שכל רצונו הוא אך לעשות מעשים טובים. אבל האדם מרגיש שאינו מסוגל לעשות מעשים טובים, היינו שהכונה תהיה בעמ"נ להשפיע נ"ר לבורא ית', אז ע"י שהוא מתדבק ברב אמיתי, ורוצה למצוא חן בעיני רבו, היינו שעושה מעשים מה שרבו אוהב, ושונא את הדברים מה שרבו שונא, אז יכולה להיות לו דביקות ברבו, ויקבל כוחות מרבו, אפילו מה שאין לו מתכונתו מעת לידתו. וזה ענין ששתלן לצדיקים בכל דור ודור.
אבל לפי"ז קשה, למה לו לפזרן את הצדיקים בכל דור ודור, אמרנו שזה בשביל הטיפשים והחלשים. הלא היתה עצה אחרת, שלא לברוא טיפשים, מי מכריח אותו שיגידו שטיפה זו תהיה טיפש או חלש, היה יכול לברוא כולם חכמים?
והתשובה, שגם את הטיפשים צריכים, כי הם הנושאים לרצון לקבל. ורואים שהם מצד עצמם, אין להם שום עצה שיוכלו להתקרב לה', אז הם בסוד הכתוב [ישעיהו ס"ו כ"ד]: "ויצאו וראו בפגרי האנשים האלה, כי תולעתם לא תמות, ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר". שהם נעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים [ר"ה י"ז ע"א], שעי"ז יש היכר לצדיקים, איזו טובה עשה להם הקב"ה שברא אותם חכמים וגבורים, שעי"ז קירב אותם אליו, ויכולים עתה ליתן שבח והודאה לה' בזה. כיון שהם רואים איך שיש נמצאים במצב של שיפלות, שזה נבחן ל"אפר תחת רגלי הצדיקים". שפירושו, שהצדיקים הולכים עי"ז ונותנים שבח לה'.
אבל צריכים לדעת, כי גם את המדרגות הנמוכות צריכים, שאין קטנות של המדרגה נחשבת לדבר מיותר, לומר שיותר טוב היה אם גם המדרגות של קטנות היו נולדות תיכף עם גדלות. כי זה דומה לגוף גשמי, שבודאי יש לו אברים חשובים, כמו השכל והעינים וכדו', ויש לו אברים לא כ"כ חשובים, כמו הקיבה ובני המעיים, ואצבעות ידים ורגלים, שאין שייך לומר שאיזה אבר שמשמש בתפקיד לא כ"כ חשוב אז הוא מיותר, אלא הכל חשוב. כמו"כ ברוחניות, שגם את הטיפשים והחלשים אנו צריכים כנ"ל.
ובזה נבין מ"ש, שהקב"ה אומר: "שובו אלי ואשובה אליכם" [מלאכי ג' ז'], שפירושו, שהקב"ה אומר "שובו". וישראל אומרים להיפך,
"השיבנו ה' אליך" ואח"כ "ונשובה" [איכה ה' כ"א]. והפירוש, שבזמן הירידה מהעבודה, אז ה' אומר "שובו" מקודם, ועי"ז באה לאדם עליה בעבודת ה', אז האדם מתחיל לצעוק "השיבנו". משא"כ בזמן הירידה אין האדם צועק השיבנו, אלא להיפך הוא בורח מהעבודה לכן צריך האדם לדעת, כי בזמן שהוא צועק "השיבנו", זה בא מהתעוררות מלמעלה, שמקודם לכן הקדים הקב"ה לומר "שובו", שעי"ז יש לו עלייה ויכול לומר השיבנו.
וז"פ: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו איביך", כי נסיעה נקרא בזמן שהולכים בעבדות ה' שהוא עלייה, אז משה רבינו ע"ה אמר "קומה". "ובנחה יאמר שובה ה'", ובזמן החניה מעבודת ה', אז צריכים שה' יאמר "שובה", שפירושו, שובה אלי, היינו שהבורא נותן את ההתעוררות לכן צריכים לדעת מתי לומר קומה או שובה.
וזה ענין מ"ש בפרשת עקב: "וזכרת את כל הדרך וכו', לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותיו אם לא". "התשמור מצוותיו", הוא בחי' "שובה". "אם לא", הוא בחי' "קומה". וצריכים את שניהם. וזהו הרב יודע מתי קומה ומתי שובה. כי המ"ב מסעות הם ענין עליות וירידות שנוהגות בעבודת ה'.
