תוכן

הסתכל הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים ואינו יודע במה רוצה הקב"ה אם במעשיהן וכו', כשהוא אומר וירא ה' את האור כי טוב, ויבדל, הי' אומר במעשיהן של צדיקים.
וי"ל איך אפשר להיות ספק ולומר אינו יודע במה רוצה הקב"ה וכו'. וכי יעלה על דעתך שהקב"ה רוצה במעשיהם של רשעים.
ולפי הכלל המבואר שבטרם האדם זכה לצאת מאהבה עצמית אלא שעוד נמצא בו הרצון לקבל בשליטתו, אז כל המעשים טובים שהאדם עושה אם הוא רוצה לכוון בעל מנת להשפיע אז הוא רואה שהגוף לא מסכים לזה משום שזהו נגד טבעו. נמצא שבכל מעשה ומעשה שעושה בתורה ומצוות יש לו יגיעה רבה, משום שהרע שבקרבו מתנגד לזה. ואז נקרא המצב הזה מעשיהם של רשעים, שעדיין נמצא הרע בקרבו ומתגבר עליו בכל יום ויום.
משא"כ אח"כ, כשזוכה לתקן את הרע שבקרבו ונעשה צדיק, אז המעשים שלו הם בלי יגיעה, מטעם שהרע שבו כבר לא מתנגד לו לכוון כל מעשיו בעל מנת להשפיע, כי יקויים ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך. נמצא שהמעשים שלו נקראים מעשים של צדיקים.
ואז נשאלת השאלה, במה רוצה הקב"ה, במה שהאדם נותן יגיעה וכל פעם הוא צריך להתאמצות יתירה. נמצא שהאדם מגלה את היגיעה שלו, כלומר שהאדם עושה כפי מה שהוא. משא"כ במעשיהם של צדיקים כבר אין לו שום יגיעה, אלא אז נקרא מצב של מנוחת הנפש. נמצא שהשאלה במה רוצה הקב"ה, אם בעבודה שהאדם מתיגע, או בעבודה של צדיקים אעפ"י שאז אין לו היגיעה, כמ"ש בזוה"ק, באתר דאית טרחא תמן אית ס"א, היינו שכל זמן שהאדם עוד לא תיקן את הרע שלו שיהיה טוב עדיין יש לו יגיעה.
לכן מביא ראי' מוירא ה' את האור ויבדל, הוי אומר במעשיהם של צדיקים, כי מצד ה' המטרה היא שהנבראים יבואו להשיג את מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אבל היות שא"א להשיג את זה בלי השתוות הצורה, לכן בעת שהאדם עוסק בהשתוות הצורה אז יש לו יגיעה, זהו מצד ה'. אבל מצד האדם, הוא צריך להשתוקק תמיד לבחי' יגיעה.
לכן כשהאדם זוכה לדביקות ה', שאז אין ס"א ואין לו יגיעה, אז האדם צריך להשתוקק לבחינת יגיעה. אבל אז א"א שתהיה לו יגיעה. לכן העצה לזה כמ"ש בזוה"ק חלק א' אות קי"ח בהסולם, שהיראה שלו היא מזמן העבר ע"ש, היינו שבזמן שאין לו עבודה ויגיעה, הוא צריך להשתוקק להיגיעה מזמן שהי' נמצא במצב של מעשיהם של הרשעים. ואז יש לו שלימות.