תוכן

טז) וזה אמרו כאן דף אלף ש"צ אות קצ"ג, "ואמנם אחר שירדה הבינה בגרון ירד הדעת ונתלבש בו"ק דא"א עצמם, והיה רוחניות אליהם, ואין לו מקום מקובץ, כי אם בין תרין כתפוי דא"א הוא עומד". דהיינו כנ"ל. כי בעודו בבחינת עליה, שאז נעשו השערות דיקנא לבחינת פנימים, יכול אז המזלא להיות לבחינת דעת המזווג לחו"ב שלו. משא"כ בחזרתו דא"א למקומו, וחוזר ומקבל התיקון של צל"ם, יוצאים השערות דיקנא והראש ושוב נעשו למקיפים, וע"כ לא נשאר ממנו בחינת מסך מזווג לחו"ב דראש, הנקרא מקום קיבוץ, כנודע. וע"כ ירדה קומת הדעת שיצאה בעת עליה, ונעשה לבחינת ו"ק וגוף, ונבחן שהוא עומד באחורים דשליש עליון דת"ת, שנקרא כתפין דא"א. והוא מטעם, כי בפנים דשליש עליון דת"ת הזה עומדת ומתפשטת ג"ר דבינה דגרון, וכיון שהדעת נעשה לו"ק ע"כ עומד באחורי הת"ת, הנקרא כתפין.
והנה נתבאר היטב הטעם, שאין לו לא"א דעת תחתון בראש כמו או"א וז"א, שהוא מטעם חזרת היציאה של המזלא לבחינת מקיפים. וכדי להשמיענו זאת, ביאר הרב את הדעת הזה דמזלא איך הוא משמש לא"א גופיה, אע"פ שבאמת שייכים אלו חב"ד דא"א רק לאו"א המלבישים אותם. כי הג"ר של א"א עצמו, כבר עלו והלבישו לחב"ד דעתיק, ואין לו שום צורך בחג"ת של עצמו שנעשו לחב"ד, וכל שבחם הוא רק לאו"א. וע"כ נבחן הדעת של מזלא לדעת דאו"א, כמ"ש הרב בעץ חיים שער ט"ז פרק ו', המובא לעיל. ומובן היטב הקושיא ג' הנ"ל.