תוכן

טו) אמנם שם במבוא שערים, שאומר שדעת עליון דא"א עומד תחת המו"ס למעלה מהגרון, שהוא המזלא, מיירי בחג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, שעמהם עולים גם או"א לחב"ד אלו דא"א כנ"ל. ובאמת נחשבים החב"ד האלו, לבחינת חב"ד וג"ר של או"א, כי המה מלבישים אותם, על דרך שאנו חושבים את חב"ד דעתיק לבחינת ג' רישין דא"א, מפני שהם מלבישים שם. אלא שהרב רוצה לדייק שם ענין אחד של א"א, שיש להבחין בדעת הזה. והוא, כי הדעת הזה שהוא מזלא, אינו יכול להתפשט לתוך הגוף דא"א, כמו הדעת דאו"א ודז"א, להיותו רק בבחינת שערות דיקנא, שהם כלים מקיפים, ואינם עולים להכלל בפנימיות א"א אלא בעת הזווג כנ"ל. אבל לאחר הזווג, יורדים ג' רישין למקומם, ושוב מקבלים את התיקון דמל"צ, והשערות מוכרחים שוב לצאת מראש דא"א לבחינת כלים מקיפים, כנ"ל באות י"ב ד"ה ובזה. וע"כ הדעת דמזלא הכלול בת"ת דא"א, המזווג לחו"ב דא"א, אינו יכול להתפשט תוך פנימיות הכלים אל הגוף דא"א, כי הם נעשו שוב לבחינת מקיפים. וע"כ קורא אותו הרב בשם דעת עליון. כלומר, שרק בהיות הפרצוף בבחינת עליה לעליון, אז הוא משמש לדעת המזווג לחו"ב דא"א, אבל בביאתו למקומו, נמצא דעת הזה שוב יוצא מן הכלים הפנימים דא"א, ואין בו זווג בראש, וע"כ אינו יכול להתפשט ממעלה למטה אל הגוף דא"א.
וכיון שבחי' הממעלה למטה של הדעת הזה דמזלא, אין בו זווג, הוא נבחן לבחינת אחורים וו"ק. וזה שמסיים שם "אך הדעת תחתון הוא מתפשט בגופא דא"א". כלומר, שבירידת א"א אחר הזווג למקומו הקבוע, אין בו עוד זווג מכח הדעת דמזלא הזה שיזווג החו"ב דא"א, כי כבר נעשה לכלים מקיפים. וע"כ, קומת הדעת הזה ששימש בראש דא"א בעת העליה דחג"ת שלו לחב"ד, נמצא אחר ביאתו למקומו, שכל הקומה הזו יורדת מראש דא"א למקום הגוף שלו, בבחינת ו"ק, כי אין לו מקום מקובץ בראש, שפירושו זווג של חו"ב, כנודע.