ודבר זה תמצא בדברי הרב (בשער מאמרי רשב"י פרשת בראשית בענין ביאור אות צדי) במפורש, וז"ל "ולפיכך היה בצדי ב' היפוכים מלמטה ומלמעלה, להורות על היפוך ב' הזווגים דלא הוו פב"פ. וכדי שלא יתגלה זה בעולם, אינו ראוי להבראות בו העולם. ועוד שאינו ראוי לברא העולם בדבר שאינו עומד, כי אח"כ "אנא זמין לנסרא לך ולמעבד פב"פ". אבל לא יהיה זה בעולם העליון, כי שם סתום מאד. ואין מי שישיג פב"פ לעליונים. כי אף משה שזכה לבינה, לא זכה לה אלא בסוד אחור ולא בסוד פנים. וזהו וראית את אחורי ופני לא יראו. "אבל באתר אחרא תסתלק" למטה, בזווג התחתון תתגלה פב"פ על ידי יסוד במלכות. ואפשר לפרש בהיפך. כי "אנא זמין לנסרא לך", בזווג התחתון, אבל בזווג העליון "תסתלק" כמות שאת עומדת, ולא בנסירה. כי אלו היית פב"פ בעולם העליון, לא היה אפשר להשיג אורה. והענין הוא, כי עם היות חכמה בבינה מזדווגים פב"פ, ברעותא באחדותא בחדותא דלא מתפרשין, מכל מקום אין אורם מתפשט למטה בבנין אלא בסוד אחור באחור, כי אף משה לא זכה אלא בסוד אחורים, כדפרישית. משא"כ בזווג התחתון שיכולים להשיג אורו פב"פ, וכד"א, פנים בפנים דבר ה' עמכם". עכ"ל. [1]

הרי מפורש בדברי הרב, שאין אורם דפב"פ דאו"א מתפשט למטה בבנין, אלא רק בבחינת אחור באחור, כי ע"כ אין ענין נסירה נוהג באו"א, אלא בזו"ן לבד. שבזה פירש שם דברי הזוהר בראשית, באות הצדי, שיש לה ב' ענינים הפוכים, כי הי' ונ' שבה, המה למעלה הפוכים זו מזו. אשר פני הי' הוא לימין, ופני הנ' לשמאל. אמנם למטה נמצאים הי' והנ' מחוברים זה בזה. שהטעם הוא, משום שב' זווגים שהם של או"א ושל זו"ן, מרומזים בצדי. ומתחלת אצילותם היו ב' הזווגים האלו, הן דאו"א והן דזו"ן, בבחינת אחור באחור. אלא אח"כ נתקנו שניהם בבחינת פב"פ. אמנם יש הפרש ביניהם, כי או"א אע"פ שנתקנו בפב"פ, לא נעשה בהם נסירה, שפירושו אחור שלם לזכר ואחור שלם לנוקבא, שאז נבחנת הנוקבא לע"ס שלמות כמו הזכר. אלא המה לא נתנסרו זה מזה, גם בזמן שהם חזרו פב"פ בזווג דלא פסיק, כי גם אז נשארו דבוקים שניהם בכותל אחד. שפירושו שהנקבה משתמש באחור דזכר, ואין לה אחורים בפני עצמה. והיינו כדברי הרב לעיל, ששער החמשים שבה, שהוא מחצית הפרצוף העליון שנקרא כתר עליון, הוא כלול באבא, ובה עצמה נמצא רק מ"ט ספירות, שהם ז"ת, זפ"ז, כנ"ל. כי אע"פ שאח"פ שלה הוחזרו בעת הגדלות, שהם הנקראים אחורים שלה, אמנם אין זה נבחן בה לאחורים גמורים המתחברים בבנין פרצופה, משום הרושם דה"ת בעינים הנשאר בחזה, ומטעם שהיא נמצאת תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינה חפצה בהארת חכמה שהוא עיקר הג"ר, כנ"ל. ע"כ היא דבוקה עם החכמה בכותל אחד, ואין לה אחורים בפני עצמה, ואין נסירה נוהג בה, כנ"ל. וע"ז רומז הי' והנ' שבצ' שנשארו למעלה בקביעות, בבחינת הפכת אחורים זה מזה. אמנם למטה, דהיינו הקוץ התחתון דיוד, הרומז על זווג זו"ן, המה דבוקים, שיורה שעתידים הזו"ן להתנסר זה מזה, ויהיה אחור שלם לז"א ואחור שלם לנוקבא, ואז המה חוזרים פב"פ ממש, דהיינו שמשפיעים ג"כ מבחינתם זה דפב"פ. ועל זה הוא מביא הפסוק, פנים בפנים דבר ה' עמכם. להורות שסוד פב"פ מתגלה רק מזווג זו"ן, ולא מזווג או"א, והבן זה היטב. כי כאן פירש הרב הבנה מקורית בהפרש מאו"א לזו"ן.