תוכן
יב) והנה יש עוד טעם יותר קרוב להתחלקות בינה ותבונה לב' פרצופים נפרדים, והוא, מפאת בינה עצמה. כי גם קומת בינה דאצילות, שנקראת או"א עלאין, יצאו מתחילה בבחינת קטנות, דהיינו בה"ת בעינים שלהם, שכלי דגלגלתא היה לבחינת חג"ת שלהם, וכלי דעינים היה לבחינת נה"י שלהם. ולפיכך גם אחר הגדלות שלהם, שכבר הורידו הה"ת מעינים שלהם, והשיבו אליהם את אח"פ, והיו לבחינת נה"י חדשים דכלים, שעי"ז זה השיגו את ג"ר דאורות שהם ג"ר דבינה, כנודע. הנה גם אז נשארת הה"ת בעינים שלהם בבחינת רושם, כנ"ל. שהוא המקום שנקרא חזה דאו"א, ששם עומד היסוד דזמן קטנות שלהם, שעלה ונעשה לשליש עליון דת"ת, כנודע. וביסוד זה, נשאר הרושם של הה"ת הדבוקה בו מעת הקטנות, שהרושם הזה ה"ס הפרסא שבגוי מעוהי דאמא, החוצה בין אמא לתבונה, ועושה אותם לב' פרצופים. בסוד
ס' למעלה מפרסא, ובסוד
ם' סתומה למטה מפרסא, כמו שהאריך הרב בהם ע"ש. וכיון שתבונה נמצאת למטה מה"ת דאמא עלאה, נמצאת מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, ממקום שלמטה מטבור, ששם בחינת הלמטה מה"ת, שהיא עומדת בטבור דא"ק, כנודע. וע"כ התבונה יוצאת מסוד השם מ"ב. כנ"ל. כי להיותה מתיחסת אל הלמטה מטבור דא"ק, כבר נחשבת חסירה כמו זו"ן, ומתחייבת לתיקונים ומילואים, מה שג"ר דאצילות אינם צריכים לזה, להיותם מתוקנים מצד שורשם בא"ק.
