[1 - טעם ד']

אכן ענין עמידה זו דישסו"ת למטה מחזה דא"א, אינו במקרה ח"ו, אלא שיש לזה סבה גדולה, כנ"ל (דף תתפ"ו ד"ה אמנם גרון). כי מתוך שפרצופי אצילות יצאו מתחלה בקטנות, מבחינת ה"ת בעינים, הנה גם אחר גדלותם, שכבר הורידו הה"ת מעינים שלהם, מ"מ אין הרושם דה"ת מסתלק ממקומו, וכל הפרסאות שיצאו מבחינת ה"ת בעינים נשארים קבועים גם בעת גדלות, עש"ה. ונתבאר שם, שע"כ אתחפיא קרומא מתחת מו"ס דא"א, דהיינו מתחת גו"ע שלו, שהם כתרא ומו"ס, ובינה שלו יצאה מבחינת ג"ר לבחינת ז"ת, שהוא הגרון. אלא שאין יציאה זו מורגשת כל עיקר כלפי ג"ר דבינה, להיותה בלאו הכי מבחינת אור דחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא. וע"כ נחשבת עוד הבינה לבחינת ראש וג"ר בסוד השם דמ"ב דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי. וע"כ נחלקו ג"ר דבינה, והיו לפרצוף הג', דג' הפרצופים הראשונים דאצילות, הנקראים או"א עלאין, דזווגייהו לא פסיק לעלמין. וע"כ הם מסתיימין למעלה מחזה דא"א, דהיינו עד המקום שחשוב עוד לבחינת מ"ב שלו גם מצד האורות. וכל אלו טעם אחד להם. כי ג"ר דבינה, אע"פ שכבר נמצאים למטה מג"ר דא"א, מחמת הה"ת שהשאירה הרושם שלה בהאי קרומא דאתחפיא מתחות מו"ס, מ"מ אינה נפגמת במשהו מחמת יציאתה זו, ונחשבת לג"ר גמורים ולבחינת ראש כמו המו"ס עצמו. אכן ז"ת דבינה, שהם ישסו"ת, שהם אינם מבחינת כי חפץ חסד הוא, אלא להיפך ממש, שהם מבחינת הארת חכמה בחסדים, להיותם המאציל של זו"ן, שכל עיקרו הוא בחינת הארת חכמה שבחסדים (כנ"ל דף ה' או"פ נ' ד"ה וטעם). הנה כל הכובד של יציאת הבינה מראש לז"ת, נופל עליהם. כי הרושם של ה"ת בעינים ששורה בהאי קרומא דתחות מו"ס, מגביל אותם מהארת חכמה דבחינת השם מ"ב, דהיינו מבחינת ג' פרצופים הראשונים דא"ק שלמעלה מטבור. שהרי הה"ת מושרשת בטבור דא"ק כנודע, וע"כ ישסו"ת מוכרחים לקבל מבחינה שכנגדם בא"ק, שהוא למטה מטבור שלו, דהיינו משליש תחתון דת"ת דא"ק, שה"ס הבטן, כנ"ל באור פנימי (דף תתקנ"א ד"ה וטעם הדבר). וע"כ המה נחלקו מבינה עלאה, שהיא מג' הפרצופים הראשונים דאצילות, והיו לבחינת פרצוף של ז"ת דאצילות, אלא מבחינת האור שלהם, אבל מצד הכלים שלהם, הם נחשבים עוד למ"ב כנ"ל. וזכור היטב ההבחנות הנ"ל, שבין אמא עלאה לישסו"ת, כי אי אפשר להאריך בכל מקום. 

[1 - טעם ב']