וטעם שפומייהו דישסו"ת נקרא בשם יסודות, הוא כי אין הזווג דגדלות, דהיינו בהארת חכמה, נעשה רק בעת שאו"א וישסו"ת חוזרים לפרצוף אחד, דהיינו בעת שאו"א עלאין משיגים קומת ע"ב ומלבישים לבחינת ג"ר דא"א, כנודע. והנה אז נמצא הפה דישסו"ת שנעשה לבחינת יסוד דכללות ב' הפרצופים שנתיחדו, כנ"ל בדברי הרב (דך תתקמ"ה אות קמ"ח, [ק"נ]. וא' נ"ו אות ק"א [ק"ב] ע"ש). לפיכך נחשב תמיד בחינת יסוד, כי אינו נבחן לפה דישסו"ת, זולת בהיותם נפרדים לב' פרצופים, ואינם ראוים למוחין דגדלות. והנה נתבאר היטב, כי מזווג דנשיקין במקום יציאתם, בפה דא"א ובפה דאו"א, אין שם שום גילוי אל מוחין דגדלות, דהיינו להארת חכמה. אלא אחר התפשטות טפת הזווג אל מקום היסודות דאו"א, שהם בכללות ישסו"ת, שבכח הטפה הנמשכת אליהם מחיך וגרון, חוזרים ומתיחדים גם יסודות דאו"א דכללות, ואז מולידים מוחין דגדלות בשביל ז"א.