תוכן
ד) ויש כאן עמקות רבה, כי נתבאר לעיל שהתולדה היוצאה מהזווג דיסוד אבא עם יסוד אמא, היא בשלמות גמורה, הן מחכמה מכח דאריך דיסוד אבא, והן מחסדים מכח הרחבה דיסוד אמא. וא"כ היה צריך להיות בחינת בקיעה זו דפה לבחי' בקיעה לארכו, כלומר שיתגלה שלמות החכמה. וכן או"א היוצאים ונולדים דרך הפה הזה, היו צריכים להיות בבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, להיותם יוצאים מבחי' חיך שהוא יסוד דע"ב שמשם נמשך החכמה, ומסוד הגרון שהוא בבחינת חסדים. אבל נודע, שבחינת או"א כולם הם רק בחסדים מכוסים.
אמנם הענין הוא, כי אין גדלות בלי הקדם של קטנות. וכיון שכל ענין של הצמצום והגבורה דה"ת שעלתה לעינים לא נגלה בהמסך הזה דגרון דא"א, מפאת כי חפץ חסד הוא, שז"ס
שאומר הרב שהוא חסד דמין הא', שהוא מטרם התפשטות הזרועות, כנ"ל. ולכן אין יסוד דאבא שהוא החיך יכול שם לגלות כחו, לא מבחינת הצר שבו, ולא מבחינת האריך שבו, אלא שנכלל לגמרי בשליטת הבינה, דהיינו בהרחבה שבה. וע"כ נשאר תמיד בחינת הפה בבחינת הבקיעה לרוחב, ואור החכמה דיסוד אבא מתכסה ונעלם בתוכה.
אבל רק כשטפת הזווג דחיך וגרון ההם, נמשכת עד לפה דישסו"ת, שהם בחינת ז"ת דבינה שבגרון דא"א, שהם עומדים מחזה דא"א ולמטה. שלהיותם בחינת שורשי הזו"ן, הנה הם צריכים להארת חכמה, כנודע, אשר ע"כ הם נבחנים לחסד דמין הב', שכבר נוהג בהם קטנות וגדלות. כי בקטנותם, החסד נתלבש בגבורה, ונתצמצם מה"ת שלמעלה. לכן עתה בעת גדלות, שנעשה הזווג דחיך וגרון דא"א, ויורד להם טפת הזווג, הנה עתה היסוד דאבא, שהוא החיך, מגלה את בחינת הצר ואריך שבו. ובעזרת הזווג דהרחבה דבינה, מגלה שם בחיך וגרון דישסו"ת קומת שלמה של חסדים בהארת חכמה.
