תוכן

ד) ואחר שידענו על בורים ענין הכלי המעלה מ"ן וענין המ"ן עצמם, תבין היטב מ"ש הרב, וכייל לך, שכל מ"ן, מכל הבחינות, המה מחויבים לעלות ב' פעמים למ"ן. ובפעם הא' לעליתם אינם מקבלים שום ציור כלל. ובפעם ב' לעליתם, הם מקבלים ציור של מוחין דעיבור (כנ"ל חלק זה אות ו' וח'). ובזה פירש דברי חז"ל שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (שם אות ט'). כי בביאה קדמאה, נבחן המ"ן של האשה, דהיינו גו"ע של המדרגה התחתונה אליה, הדבוקים באח"פ שלה, אשר המה אז בביאה קדמאה שלהם, דהיינו בפעם הא', וע"כ עדיין אינה יכולה להתעבר מהם, כי שום מ"ן לא יוכלו לקבל בביאה קדמאה שלהם שום ציור. אלא רק בביאה השניה, אז יוכלו לקבל ציור העיבור, ואז מתעברת מהם. והטעם הוא פשוט. כי הביאה קדמאה היא כדי לתקן כלי ורוחא לאשה עצמה, כלומר שהזווג הזה הוא המשיב את אח"פ הנפולים של האשה עצמה, ומחבר אותם אליה, שהם נעשו בזה לכלי המעלה מ"ן, כנ"ל. וזווג זה הוא זווג דגדלות דע"ב ס"ג עלאין, המולידים מזווגם אור החדש הזה, המוריד ה"ת מעינים של בחינת האשה עצמה, המבטל להגבול דצמצום ב' לשעתו, עד שהאשה תחזיר האח"פ שלה לבנין הע"ס שלה, שהוא בחינת מוחין דגדלות הו"ק, ואח"כ מושפעים בכלים אלו מוחין גדלות דאורות הנשמה. וכיון שהמ"ן שלה הם רק בבחינות גו"ע לבד, וגם מהמדרגה התחתונה, שבחינת הצמצום שבה חזק ביותר מהצמצום שבעינים דאשה, שהיא העליון כלפי המ"ן שלה. ונמצא שאור החדש המספיק להוריד ה"ת מעינים דאשה, אינו מספיק כלל להוריד נקודת הצמצום אשר בה"ת דעינים של התחתון שלה, דהיינו המ"ן. וע"כ אין המ"ן של התחתון ראוים כלל לקבל משהו מזווג דגדלות הזה שמקבלת האשה, וממילא נשארים בלי ציור כלל. אלא אח"כ בביאה ב', אז מזדווגת האשה מבחינת החיצוניות שבה, דהיינו מאותה בחינת קומה שיש בה מזמן הקטנות שלה, ואז היא מציירת הולד, רק במדה של קטנות, שהעיבור יכול לקבל באותה עת, שה"ת עדיין נמצאת בעינים שלו. הרי לעיניך, שבביאה א', ששם נמצא בחינת הזווג דגדלות, אין המ"ן ראוים לקבל כלום. אלא בביאה שניה, ששם נמדד לו זווג דקטנות הראוי לו למדתו, אז האשה מתעברת הימנו, והיא מציירת הולד כפי המדה.
והוא הדבר בכל עליון ותחתון. אשר הגם שהמ"ן דתחתון נמצאים בהכרח תיכף בביאה קדמאה, דהיינו באותו העת שהעליון מתחיל להעלות את אח"פ של עצמו ע"י הזווג של עלי עליון שלו, מ"מ כיון שהוא זווג דגדלות, אין התחתון ראוי לקבל כלום ממנו, אע"פ שהוא מתחבר עם העליון שם בעת הזווג דגדלות שלו. אלא אז העליון עצמו נוטל חלקו, בסוד שהבכור נוטל פי שנים. אלא אח"כ, כשהעליון כבר מתוקן בכל הבחינות של עצמו ע"י עלי עליון שלו, אז הוא מזדווג לצורך התחתון, מבחינת החיצוניות שלו, ומודד לו קומה הראויה לו לקבל, גם בעת שעוד הה"ת בעינים שלו. ואז הוא מחזיר לו חלקו, שהוא אותו החלק שקבל בעדו בביאה קדמאה, מזווג הגדלות. אלא עדיין לא כולו, כי שם היה לו זווג דגדלות, אלא חלק קטן ממנו הראוי למוחין דעיבור.