תוכן

סיון תשמ"א

א) המתחיל במצוה, אומרים לו גמור, היינו ע"ד הבא לטהר מסייעין אותו. לכן המתחיל במצוה, היינו שבא לטהר, אומרים לו מן השמים, גמור, שפירושו שנותנים לו מן השמים כח.
וז"ע כל התחלות קשות, משום שהוא צריך להתחיל, ואח"כ כבר מקבל סיוע מלמעלה.
הבדל בין צדקה למתנה. הצדקה צריכה להיות בסתר, כמ"ש מתן בסתר יכפה אף, היינו שלא יודע למי נותן. ומתנה הוא להיפך, כמשרז"ל (שבת י:) הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, כמשרז"ל, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם.
והענין הוא שצדקה היא בחי' אמונה, כמ"ש והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה. ובזמן שהוא מאמין למעלה מהדעת זה נקרא מתן בסתר, היינו שאינו יודע למי הוא משפיע, ואם מה שנותן מתקבל. וזוהי הכנה לקבלת התורה. כי התורה ניתנה רק לישראל, כמ"ש מגיד דבריו ליעקב וכו', כמשרז"ל חכמה בגויים תאמין תורה בגוים אל תאמין.
לכן אח"כ, כשזוכה לתורה, אז התורה נק' מתנה, כמשרז"ל (עירובין נד.) על פסוק ממתנה נחליאל וכו'. תורה דוקא שזכה להנותן התורה. אז הקב"ה מודיע לו, שהוא הוא הנותן לו את המתנה כמ"כ שבת, כשמרגיש את אור השבת אז נקרא מתנה, שזוהי בחי' ידיעה. ומטרם שזכה לבחי' ידיעה נקרא בחי' אמונה, שהיא בחי' צדקה.
בענין מוח שליט על הלב. נקרא בחי' חכמה. לב נקרא בחינת בינה, שהיא אור דחסדים. והמוח יכול לשלוט, היינו יכולה להיות לו השליטה שיאיר, זה דוקא בזמן שיש לו לב, שהוא בחינת חסדים. כי מטרם שיש לו חסדים אין שליטה לאור החכמה, ואינו הוא יכול להאיר, ונקרא אז בחי' לילה.
משא"כ בשכל הגשמי, אמר אאמו"ר ז"ל, שאין להשכל שום שליטה על הלב, שהוא הרצון לקבל. כי הרצון לקבל הוא הבע"ב, ואין שום כח של שכל, שיכול לבטלו משליטתו. כי אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. היינו שאין אדם רואה שום שכל, אלא מה שהלב רוצה.
למשל אם האדם רוצה לגנוב, אז הוא מבקש מהשכל שיתן לו איזה דרכים ואופנים שיוכל להוציא לפועל. ואם הוא רוצה לעשות מעשים טובים, אז גם השכל נותן לו עצות איך להוציא לפועל. נמצא, שהשכל משמש לאדם דהיינו להלב, שהוא בחינת רצון לקבל, כמו הידים והרגלים ושאר משמשים שיש לו לאדם.
לכן אין עצה, אלא לטהרת הלב אנו צריכים, וע"ז אנו מתפללים וטהר לבנו לעבדך באמת.
אין השכל יכול להכריע לאדם שהוא ילך בדרך הטוב או להיפך ח"ו. אלא כמ"ש במתן תורה, נעשה ונשמע. היינו מקודם נעשה בלי שכל, ואח"כ נזכה לבחי' שמיעה, שנוכל לשמוע מה שאנחנו עושים הוא הטוב בשבילנו. משא"כ אם רוצים להבין מקודם שכדאי לנו לעשות להשפיע לה' ואח"כ נעשה, אף פעם לא נגיע לזה.
כמשרז"ל (ב"ב ע"ח ע"ב) על כן יאמרו המושלים תניא א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן, אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב וכו'.
הרי מזה אלו שמושלים ביצרם, איך היינו ע"י עשיה, שהוא בחינת עשיה למעלה מטעם ודעת הוא עושה, אז הוא יכול לעשות חשבון של שכל. משא"כ בלי בחי' נעשה אין השכל מסוגל לעשות חשבונות, כי לא יכול לראות אף פעם את האמת, כי השוחד מה שהאדם משועבד להלב, להרל"ק. אזי הוא מקבל שוחד, אם הוא רואה שזה ח"ו יקלקל אהבה עצמית.
אלא מקודם צריכים לקבל את התורה והמצוות בבחינת עשיה למעלה מהדעת, שזה נקרא שנעשה בלי שכל. ואח"כ זוכים לבחינת שמיעה, שיכולים לעשות חשבונות טובים, עד שבאים לבחי' לשמוע מהשמים. וכמ"ש אאמו"ר ז"ל שכר מצוה מצוה, היינו שזוכים לשמוע את המצוה של המצווה.