תוכן

שיעור לר"ח מנחם אב תש"ו ת"א
המשביע בטוב עדיך. פירוש, שהשי"ת נותן כל כך שפע לאדם עד שהוא נעשה שבע עם מדת טובו של השי"ת, אזי נעשה האדם "עד" על מדתו של השי"ת, על מה שנק' טוב ומטיב, שעדייך הוא מלשון עדות. נמצא שהטובות הם בעצמם העדות.
ואם תשאל, למה אין כל הכלל מקבלים את הטובות הללו ורק ליחידי סגולה המה הראויים להיות מקבלי השפע?
והענין הוא, שיש חילוק בין סוגי בני אדם שהם בחי' מקבלים בהרצון לקבל, לסוגי בני אדם שהם בעל מנת להשפיע. וההבחן ביניהם הוא מקצה להקצה. כי זה ידוע כי כל הכלי לקבלת הטוב הוא השבח והודיה, כי עד כמה שהוא מרחיב הכלי הזה, כך הוא מסוגל לטעום טעם בשפע. כי השפע בעצמו דומה לים הגדול, ויש מי ששואב עם אצבעון ויש מי ששואב עם דלי וכן הלאה, הכל נמדד לפי הכלי. ואם אנו אומרים שהשבח והודיה הוא הכלי (היינו כנ"ל, כי לפי ההרגשה כך היא ההודיה, כי אם האדם מתגבר תיכף, כשמרגיש ישועות השי"ת ונותן שבח והודיה, אז על ידי זה הוא מקיים וממשיך השפע ביתר שאת וביתר עז. שעל ידי ההודיה נתרשם בו נותן השפע על כל אבריו, שעד כמה שהוא מרגיש מי הנותן, כך מתרחב אצלו הכלי לקבלת השפע).
נמצא, שדבר זה שייך רק בְּמשפיע, ולא בְּמקבל, משום שאצל המקבל נעשה הבורא ית' למחויב, ואצל מחויב אינו נוהג שבח והודיה. כי כן הוא הטבע, כמו בן אצל אביו, אינו נוהג הודיה, משא"כ אדם מן השוק שעושה טובה עם חברו אזי הוא מהלל ומשבח אותו. ולפי מדת ההתרחקות כן היא מדת ההודיה. והטעם הוא, כי לפי מדת הקירבה כך הוא [הנותן] נעשה למחויב, ומי שרחוק מחברו, הוא אצלו יותר מטעם חסד, ממילא הוא נעשה להפך - שהשני נעשה למחויב להלל ולשבח אותו. ומי שהוא מקבל, כל כמה שנותנים לו נעשה אצלו השי"ת למחויב.
כדוגמת מי שנותן בכל יום לבנו הקטן גרוש, ואחר כך נתעוררה בהאב מדת האהבה לבנו ורוצה לעשות לו טובה, אזי הוא נותן לו חמשה גרוש. ואז בטח הקטן שרואה שהיום קבל מהאב מתנה יותר גדולה, הוא מתפעל ורוצה ליתן לאב הודאה על זה. אבל למחר שאביו רוצה לתת לו הגרוש כרגיל, אזי הבן נתמלא חימה על אביו על הגרעון שקבל עכשיו. נמצא שהעודף שקבל אתמול, לא די שלא הוסיף לבנו התקרבות, אלא לפי שעל ידי ריבוי הטוב נתרחק ממנו, מטעם שאביו אצלו הוא מחויב, אזי הקטן רוצה שכל יום צריך האב להוסיף, ואם לאו כל מתנותיו לא עלו אצלו בשם.
ואצל המקבל, הוא כמו שאמרו רז"ל: אין אדם מת וחצי תאותו בידו. כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. משא"כ מי שהוא משפיע, אזי אצלו לא שייך לומר שהשי"ת נעשה אצלו למחויב. ממילא הוא יכול תמיד להלל ולשבח. ואם נותן לו לפעמים מתנה יותר גדולה, אזי הוא נותן שבח יותר גדול, מטעם שהוא יודע בעצמו שאין לו שום זכות שהשי"ת ישפיע לו, וכל ההשפעות שהוא מקבל כוונתו רק שיצמח מזה שבח היותר גדול להשי"ת.
ומזה, מה שאמרו רז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד", וזה ידוע שאי אפשר להיות צדיק גמור, אם לא היה מקודם בעל תשובה, כי "עיר פרא אדם יולד". אלא בטח שעשה תשובה. ובזמן שעשה תשובה והשי"ת קבל תשובתו, בטח שהיה מרגיש קטנותו, והיתה לו אז ההרגשה היותר גדולה איך להלל ולשבח לבורא ית', שראה אז "מאשפות ירים אביון". אבל אחר כך שעוברים איזה ימים, הוא רואה שהוא כבר צדיק גמור, והאמת היא כן, שהוא צדיק גמור. נמצא שחסרה אצלו הרגשת השפלות כמו שלעת התשובה. נמצא שהשבח וההודיה אצלו קָטֵן, נמצא שהוא עכשיו יותר קטן מבעלי תשובה, ז"א מזמן הקודם (ואפשר שזו כוונה מ"ש: "מאן דרב הוא זעיר", אפילו רב באמת).
וזה ענין "כי רם ה' ושפל יראה". היינו שיש חשק להתחבר עם דבר קטן. כי לעשות דבר קטן, ושיהיה דומה לדבר גדול, זה דבר פלא, ואפילו בגשמיות רואים שדברים קטנים הדומים לגדולים יש להם ערך יותר גדול. לכן יש חשק עליון להתחבר לקטנים. לכן אפילו שהאדם נעשה לצדיק גדול, אין זאת אומרת שהאדם נעשה גדול, אלא השי"ת נעשה גדול אצל הצדיק. לכן בזמן שהאדם מתגאה, אז אומר לו השי"ת: אם לגדולים אני צריך - יש לי למעלה יותר גדולים.