המצער
עצמו עם הציבור
(שנת
תרע"ט)
'המצטער
עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת הציבור, וכל שאינו מצטער' וכו' (תענית
יא, א).
פירוש, כבר אמרנו שגילוי אלקות לנבראיו בסוד הגאולה, כדבר עונה לקוראיו. וזה ענין
שכנסת ישראל נקראת אשת חיל (זוהר אמור אות קמח),
וזה בחינת מקבל השפע בסוד נוקבא. וז"א (-וזהו אמרם)
שהגאולה שלימה בסוד יצחק,
'כי אתה אבינו', 'ולא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה', ו'אברהם לא יכירנו וישראל לא
ידענו'.
וזה ענין 'במדה שהאדם מודד מודדין לו' (סוטה ח, ב; סנהדרין ק, א),
פירוש, כמות גודל נקב הכלי, דהיינו בית קיבול ותוך שלו, אותו חסרון יתמלא תמיד לא
פחות ולא יותר.
לכן
אותו עובד ה' שאינו מצטער עם הציבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית
קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר, וע"כ לא יוכל לקבל גילוי אלקות הכללי
בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינה כללית זו, אלא בחינה פרטית
שלו.
משא"כ
המצטער עם הצבור ומרגיש צרות הכלל כצרת פרטי של עצמו, זה זוכה לראות בחינת גילוי
שכינה בשלימות, דהיינו נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חסרון כללי, לכן גם השפע קדושה
היא כללית.
ובזה
תבין ענין 'צדיקים אין להם מנוחה' (ברכות סד, א), פירוש, כיון שהשפע
נתברך לפי מדת החסרון והגעגועין של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר, א"כ
מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם. כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל, ו'יותר
ממה
שהעגל רוצה לינק'.
א"כ כל מגמתם בחייהם להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם בית קיבול, ותוך כדי לגרום
נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה בברכת הוי׳.
וזה ענין 'אם תחפשנה כמטמונים',
וזה ענין 'כאיל תערוג' וגו',
'ואל תתנו דמי לו' וגו',
'כלתה לתשועתך נפשי' וגו'.
אבל
תמיד צריך להיות נכלל בשניהם, דהיינו בסוד דכר גם כן, סוד יעקב,
בסוד 'ואין מחסור ליראיו' (תהלים לד, י), כמו שקבלתי סוד
הכתוב (שמות
כט, א; ויקרא כג, יח ועוד) 'ואילים שנים', דהיינו דכר ונוקבא
כנ"ל.
וצריך להבין, כי אמרו (סוטה יא, א) 'מדה טובה מרובה ממדת הפורעניות', וכאן אמרו 'במדה שהאדם מודד', ואולי שכאן לפי המדה וכאן לפי שיעור קומה, כי איהו במדתה ואיהי בקומתה.