תוכן

כ"ג תמוז תש"ט
אני חושב, שאולי כבר בא הזמן שאני צריך לשים לב למצבי הפרטי, ז"א פרטיותי שאינה מתערבת עם הכלל. שכלל העולם יש לו קו שעל הקו הזה כולם הולכים, ושאין פרט אחד יוצא מכללות הקו. שלפי"ז יוצא שהפרט אין לו שום מידה וערך בפני עצמו, כיון שהוא מחוייב ומשועבד תחת כללות הקו. ואם יש שיעורים בין אחד לשני, הם רק בשיעורים לפי התקרבותו לקו או בהתרחקותו מהקו, אבל לצאת מהקו א"א בשום אופן. ובחי' זו נקראת בחי' דומם, שפרטיותו מונחת כאבן דוממת, שאין לה תנועה בפני עצמה, אלא לפי מה שהכלל מרשה, ויותר מזה אין לו רשות.
משא"כ כשבן אדם מתחיל לתת דין וחשבון לעצמו, מה יהיה עם בחי' פרטיותו, עם בחי' "היחידי" שלי, שהספרים הקדושים מכנים לבחי' זו בשם יחידי סגולה, שזו בחינה יחידית נגד הכלל כולו. אזי הוא המקום לצאת מבחי' הדומם ולהיכנס לבחי' הצומח, וכאן מתחילה עבודת האדם. כי בבחי' הדומם א"א לאדם לעבוד, ז"א שיעשה שחומר הדומם יקבל צורה אחרת בבחי' הדומם, שאפשר לעבוד בבחי' חיצוניות הדומם לעשות ממנו צורות משונות. משא"כ בהצומח, החומר בעצמו מקבל צורה חדשה הן בכמות והן באיכות לפי עבודתו. כי אצל הצומח אומר הכתוב: "לעבדה ולשמרה" [בראשית ב' ט"ו], שכאן יש עבודת הכרם, כמאמר חז"ל אצל אדה"ר- "וחפר וסיקל" וכדומה. ולכל צמח יש תנועה בפני עצמה, שהצמח הזה ע"י השמש הוא פונה למזרח והשני למערב וכו'. או שמקבל שינוי ע"י הרוחות והרעמים והברקים, הגם שיש בחי' אחת המאחדת כולם. ז"א שכולם מוכרחים לילך לפי חוקי תורת הצמחים, אבל מ"מ כל אחד בפני עצמו נדמה לו שיש לו בחירה חופשית. משא"כ בבחי' הדומם אין אף אחד שיחשוב שיש לו בחירה חופשית לפי עצמו, וכולם מצדיקים שלא צריכים לבחי' יותר גדולה. ואם הם רואים למי שהוא שמתחיל לחקור ולהשיג איזה תנועה לפי ראות עיניו, ולא יהא קשור בהכלל כולו, אז הם תיכף זורקים אותו מחברת הדוממים.
ובן אדם הזה אם מתחזק ומשתדל למצוא חן בעיני "הצומח", אזי הוא לוקח אותו למחיצתו, ואם הוא לא הספיק למצוא חן בעיני הצומח, אזי הוא מסתובב בכף הקלע. כשבא לדומם שיקח אותו בחזרה, ומבקש ומתחנן שהוא אוהב אותם, אך הוא [הדומם] באחת: כיון שאתה ביזית אותי ודיברת עלי דברי סרה, שהחיים שלי אינם שווים לכלום, ולא כדאי לחיות בתנאים כאלו לא בדירות ולא באוכל. ז"א שאמרת שלא כדאי להיות במלון כזה אף לילה אחד, שהעוה"ז דומה ללילה, אבל צריכים ללון במלון, בכדי שישיגו כוחות כאלו שיספיקו עמהם לקבל הרווחים ביום. ואתה אמרת שבמלון כזה אין יכולים לנוח ולהשיג כוחות שיספיקו לעבוד עמהם ביום, ומה פתאום עכשיו באת אלינו בחזרה? אז השר הדומם עומד בתוקפו ובשום אופן לא רוצה לקבלו בחזרה.
וכשהוא חוזר בפחי נפש לשר הצומח, אזי הוא משיב לו, שאין אתה עדיין מוכשר להיכנס אלינו, שאתה יותר מדי קשור בכללות העולם מאלינו. רק אלה אנשים שרוצים להיות פרטיים, ז"א שלא להשגיח על הכלל כלום, אלא שתמיד יהיה במחשבתם שצריכים לילך להיפך מתורת הכלל. והגם שהוא אומר שהוא כבר בעט בהכלל, ואין לו שום מגע איתם, אבל מ"מ יש הרבה זמנים שהוא משתוקק להכלל, ורוצה שוב להתחבר איתם, שגעגועים כאלו מטשטשים אצלו בחי' פרטיותו. ומשיבין לו: אם תחליט בדעתך שאין אתה רוצה לבוא עוד בקשרים עמהם, אז אנחנו נקבל אותך. והוא בא והבטיח לשר הצומח, והשר מתחיל להכניסו במחיצתו, ועוד באמצע הדרך כשרואה את מישהו מהכלל, תיכף מתחיל בגעגועים ורוצה להתחבר בכלל. וכששר הצומח מרגיש זה, תיכף הוא עוזבו באמצע הדרך ונעלם ממנו שר הצומח. וכשהוא רואה ששר הצומח נעלם ממנו, תיכף הוא שוכח מהכלל, ומתחיל לחפש את שר הצומח, ותיכף הוא מתחיל בתחבולות שונות איך להשיגו, ולוקח לעצמו את כל אלה הדרכים שהביאוהו להיכנס לשר הצומח. וכשבא לשר הצומח ומתחיל לתרץ את עצמו, ומבטיח עוד הפעם שמעכשיו והלאה כבר לא יפנה ממנו לזמן קט, וכבר לא יביט לשום דבר חוץ לו, בכדי שלא יביאהו לזכור את אהובתו הישנה. ושר הצומח מרחם עליו ומתחיל שוב להכניסו להיכלו, וכאן מזדמן עוד הפעם המקרה הזה, והוא שוב מתחיל להתגעגע אחרי הכללות, ושר הצומח שוב מסתלק ממנו.
וכך הוא מסתובב בכף הקלע מכללות לפרטיות ומפרטיות לכללות, עד שעל ידי ריבוי היגיעות נקבע בנפשו מרוב פחד, לשמור את עצמו מלחשוב ומלהסתכל על דברים שגורמים, להפסיק אותו מלהכנס לבחי' הצומח.