המלכת
השי"ת על ה' החושים
(שנת
תרע"ט)
עפרו
של אדם נצבר ונגדל מד' רוחות הארץ (זוהר חיי שרה אות רא),
ראיה שמיעה הוא דרום צפון,
כי בראיה כבר נעשה השבירה,
ולכן מה שנשאר הימנו טוב מאוד. אבל הזהרו בכוס שני שהוא הנשמע,
וכאן עיקר בית קיבול ללשון הרע שאין אדם ניצול הימנו בכל יום (בבא
בתרא קסד, ב),
כי העולם נברא בב' (הקדמת ספר הזוהר אות לז; בראשית רבה א, יד) שמצד
צפון פרוץ,
לכן האוזן פתוח תמיד, שדרך שם יוצא. משא"כ בעין נעשה שמירה מפני הנכנסים
ומפני היוצאים, ולכן 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (סנהדרין ו, ב),
והבטחון בו חזק, משא"כ בשמיעה נמצא אמת ושקר שאין האוזן שולט עליהם.
אלא
בכח התורה והמצוה מזדכך האוזן שלא יכנס דבר שאינו הגון באזניו, וזה סוד 'עשה אזנים
לתורה' (שיר
השירים רבה א, ח; זוהר חדש רות אות רע), פירוש, שבסוד התורה כל מה שיכנס באזן
טוב מאוד, כי שמאל מסייע באמת ומשתמש לימין, ומלאך רע על כרחו יענה אמן.
ואז
נתחזק בו חוש הריח סוד מזרח, בסוד משיח מארי דחוטמא (עי' אדרא זוטא אות
נה; תיקוני זוהר עה, א), ו'מאן דנפח מתוכו נפח',
נשמת רוח חיים, 'והריחו ביראת ה'' (ישעיה יא, ג), פי' בתיקון אזניו
כנ״ל אפילו חלבנא מסימני הקטורת לריח ניחוח לה'.
ואז
שכינה מדברת מתוך גרונו 'זה הדבר אשר צוה ה'' (שמות טז, טז), 'עמדו ואשמעה מה יצוה ה'' (במדבר
ט, ח),
וזהו ענין 'וחנותי את אשר אחון' וגו' (שמות לג, יט) – 'אע"פ שאינו
הגון ואע"פ שאינו כדאי' (ברכות ז, א), כי דבר שאינו הגון
לא יכנס באזניו, ומתיחד אז אליו הדיבור עמדו ואשמעה וגו'.
וזהו ענין שצריך להאריך באחד להמליכהו על ד' רוחות (ברכות יג, ב), דהיינו ראיה שמיעה ריח דיבור בסוד הנ"ל, ועיקר הייחוד שורה על ידי שמיעה חוש הב' כנ"ל, לכן ראשית היחוד 'שמע ישראל' (דברים ו, ד).