תוכן

תשמ"ו מאמר לו
ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר, לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות.
בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני סליחה, אלא אם כן שעשה לו מה שהוא, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה, אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו.
וכאן יש להבחין ב' דברים: א' אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאינו שפוי בדעתו, נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד סליחה, סליחה, מה אנו היו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי סליחה שייך לומר רק על איזו עבירה. ב' אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן, בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו.
אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו, וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו.
ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום, זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה' שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהג ב' בחינות הנ"ל. א' שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני, אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי, או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה, ב' שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני, אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה' שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא, היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.
והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמשרז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר", ומזה נמשך הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'. נמצא, לפי הבחנה ב' היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך, אחרת לא שייך לומר סליחה, רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.
והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה, ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו, היינו, אמרו נדמה להם, אבל מהו האמת.
והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב הלא גם אני יהודי, והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, יודע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה' שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'. אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך, ההרגשה הזו אין בידי האדם להרגיש, אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה' ובשיעור הזה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו.
אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריך להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה, והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך, וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא, ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא.
והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות, ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה. וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), זאת אומרת אם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היה נותן לו לחטוא, זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה' היות שהוא רואה הסיבה אמיתית לכל החטאים, הוא בזה, שחסר לו אמונה בקביעות, אי לזאת, הוא מבקש מה' שיתן לו את הכח הזה, היינו שיהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה, וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה', היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו. אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה' שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת, היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה', וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.
זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, רק דבר אחד, חסר לו, היינו, לעשות חשבון נפש, מהו הוא ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום ברוך אתה ה' שלא עשני גוי, ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר שלא עשני גוי, היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי, שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'. ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה', היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) זאת אומרת עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז יהיה לו היכולת לראות את האמת, שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים, היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר, נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה', ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו.
ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה' שיסלח לו על עוונותיו, אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה' היינו על איזה חטאים שחטא, והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.
ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא וכו', ולא מעבר לים היא וכו', כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
ולשון כי המצוה הזאת, לאיזה מצוה הוא מתכוון, וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש לא נפלאת הוא ממך.
והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה הוא מצות אמונה, היינו להאמין בה', ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו, ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות, והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל, וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים, הם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים כשור לעול וכחמור למשא, היינו הכל למעלה מהדעת, פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות, ושאלות מי ומה, ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה, והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו, ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל, והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.
על זה בא הכתוב ואומר לנו כי המצוה הזאת, היינו מצות אמונה, לא נפלאת הוא ממך, היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל, היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגו, ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו. כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו בא בכדי שתתרץ אותם, אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת, אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת, והיה נקרא זה ידיעה ולא אמונה, כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.
ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שיהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו, כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא אמונה, וזה נקרא כי לא בשמים היא, ולא מעבר לים, שצריכים לעשות תחבולות גדולות, אלא בתכלית הפשיטות, וזה נקרא בפיך ובלבבך לעשותו, היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר.
אבל ענין של למעלה מהדעת צריך ביאור, היות שיש שם להבחין הרבה הבחנות, ואאמו"ר זצ"ל אמר, למעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות, דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה. כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד, ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי טעמים בעת התעסקותו בתו"מ, באיזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו, כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה', והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.
ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת, היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה, ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא עובד למעלה מהדעת.
אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר בהתמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת, היות שיש עדיין הפרש בין דעת למעלה מהדעת, ודוקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא למעלה מהדעת.