((שנת תרע"ט)
זה
הכלל ועיקר הכל, שצריך להבחין ההרגשה מכל מציאות שבכל מצב, האיך הוא נשפע למעלה עד
שהגיע להמקבל באותו תואר כמות שהוא, שזה הוא ענין הקטנות והגדלות, דהיינו יסוד
דקטנות ויסוד דגדלות, שזה בפקיחו וזה בסתימו, והוא הענין דחִוְיָא דְּנָשַׁךְ בְּהַאי
אַתָר[1].
כי
כל רגע ורגע הוא למעלה בחינת אורות מושפעים בתוארים כאלו שכל אחד מעכב על חבירו,
ובאמת המקבל למטה מרגיש טעמים משונים בהם, ואין דבר נמצא למטה בלי השפעה. פירוש,
אין ריקות נמצא, אלא שהריקות, אפילו גם הוא נמשך בהשפעה זווג מוחין וגדלות, והבן.
וזה סוד 'יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ'[2]
(תהלים יח, יב), כי הגבול הוא המקיים לכל דבר בצורה מיוחדה, ולכן נמצא מציאות
הגבול בסוד הריקות והחשך למעלה מאותו הגבול של נמצא ההוא, אבל אינו ריקות, אלא כמו
בחינת שרטוט, וכמו צייר שעל ידי השרטוט ממציא כל חכמתו, דהיינו ציורי ריקות, והבן.
וזה סוד 'בחכמה יסד ארץ' (משלי ג, יט), דהיינו אותה בחינת השפעה מקורו החכמה,
והבן.
[1] נראה כוונתו לזוהר פנחס אות תרצח על האילה שהיא מעוברת ומקורה
סתום, "אז יוצא נחש אחד גדול... ובא ונושך אותה באותו מקום ב' פעמים",
ומפרש שם בהסולם בביאור המאמר שב' הפעמים הם דינים דמנעולא ודינים דמפתחא.
[2] תהלים יח, יג. היינו השי"ת מסתתר בחושך. ע"פ
מלבי"ם.