תוכן

((שנת תרע"ט)

ב׳ בחינות לנשמה: א׳ מסוגרת בגוף, זה חוש ההרגש (וליותר מתגלה ביסוד) שאינה פועלת כלל בלי חיבור הגוף להנושא. ופעולה ב' היא פעולה גלויה, פירוש בלי חיבור הגוף, אלא אור נשמה בוקע הגוף ויוצא ממנו, כי רשר"ד (-ראיה שמיעה ריח דיבור) שפועלת בריחוק בלי התערבות הגוף, אלא על ידי נקבים חלולים[1].

ותענוגי הגוף על ידי הפה, שאורות הנכנסים בפה אינם ענין אלא לגוף, כמו אכילה ושתיה ונשיקה, ונקרא משמש לגוף. ואורות הנכנסים לשאר התענוגים, המה יותר קרובים לנשמה, דהיינו שירה וזמרה לאוזן, והריח לחוטם, ויופי הצורות לעין.

ובבחי' אורות היוצאים, גם הפה משמש לנשמה, דהיינו בכח הדיבור, שבסוד זה נמצא הפה סיפא לרישא ורישא לסיפא, זה כנגד הנכנסים וזה וכו'[2].

והפה הוא גם כן פרצוף שלם, ועיקר הפרצוף הוא חכמה שבו, והוא החיך, וזה סוד 'וחיך אוכל יטעם' (איוב יב, יא; לד, ג), כשעולים המאכלים יתבררו בחיך אם לקבל ואם לדחות ועד כמה תגדל הקבלה, אם בשקידה גדולה סוד תענוג גדול או בעצלות בלי טעם כל כך, או למאוס בו לגמרי, ואז הרוח שבאדם מואס בו ויפלטהו בהקאה.

ובסוד אורות היוצאות גם כן החיך שבפה מבררם, ולכן מפה קדוש לא יצא לעולם דברים לא טובים[3], כי החיך לא ירצה להוציאם, וזה סוד 'חכו ממתקים' (שיר השירים ה, טז). וכשידבר דברים רעים או אוכל דברים רעים, הרי החיך נמצא בצער גדול.

וסוד הבחנה הוא: אם מתיישבים על פי סדר המאורות - אז כל מאורות הפרצוף בנחת ושלוה, ואם בלתי מתישבים - אז אינם בשלוה, כי מאס ימאסו אותו.

וכמו שפרצופיהם של בני אדם אינן דומות וכו'[4], לכן נמצא החיך שאנשים (אולי צ"ל של אנשים) משתנים עד לקצה אחד לחבירו, ומה שחיך של אחד מקבל, החיך של אחר ימאיסהו ויפלוט אותו. ויש שחכו ממתקים, ויש שחכו מר, ואדרבה אינו מקרב זולת דברים המרים וגם אינו מוציא זולת דברים מרים, והבן.