חיפוש בספרים
חיפוש לפי שם מאמר או כותרת
החיפוש לפי כותרת תמיד מדויק ולא מורפולוגי

ב' בחינות לנשמה

תוכן

((שנת תרע"ט)

ב׳ בחינות לנשמה: א׳ מסוגרת בגוף, זה חוש ההרגש (וליותר מתגלה ביסוד) שאינה פועלת כלל בלי חיבור הגוף להנושא. ופעולה ב' היא פעולה גלויה, פירוש בלי חיבור הגוף, אלא אור נשמה בוקע הגוף ויוצא ממנו, כי רשר"ד (-ראיה שמיעה ריח דיבור) שפועלת בריחוק בלי התערבות הגוף, אלא על ידי נקבים חלולים[1].

ותענוגי הגוף על ידי הפה, שאורות הנכנסים בפה אינם ענין אלא לגוף, כמו אכילה ושתיה ונשיקה, ונקרא משמש לגוף. ואורות הנכנסים לשאר התענוגים, המה יותר קרובים לנשמה, דהיינו שירה וזמרה לאוזן, והריח לחוטם, ויופי הצורות לעין.

ובבחי' אורות היוצאים, גם הפה משמש לנשמה, דהיינו בכח הדיבור, שבסוד זה נמצא הפה סיפא לרישא ורישא לסיפא, זה כנגד הנכנסים וזה וכו'[2].

והפה הוא גם כן פרצוף שלם, ועיקר הפרצוף הוא חכמה שבו, והוא החיך, וזה סוד 'וחיך אוכל יטעם' (איוב יב, יא; לד, ג), כשעולים המאכלים יתבררו בחיך אם לקבל ואם לדחות ועד כמה תגדל הקבלה, אם בשקידה גדולה סוד תענוג גדול או בעצלות בלי טעם כל כך, או למאוס בו לגמרי, ואז הרוח שבאדם מואס בו ויפלטהו בהקאה.

ובסוד אורות היוצאות גם כן החיך שבפה מבררם, ולכן מפה קדוש לא יצא לעולם דברים לא טובים[3], כי החיך לא ירצה להוציאם, וזה סוד 'חכו ממתקים' (שיר השירים ה, טז). וכשידבר דברים רעים או אוכל דברים רעים, הרי החיך נמצא בצער גדול.

וסוד הבחנה הוא: אם מתיישבים על פי סדר המאורות - אז כל מאורות הפרצוף בנחת ושלוה, ואם בלתי מתישבים - אז אינם בשלוה, כי מאס ימאסו אותו.

וכמו שפרצופיהם של בני אדם אינן דומות וכו'[4], לכן נמצא החיך שאנשים (אולי צ"ל של אנשים) משתנים עד לקצה אחד לחבירו, ומה שחיך של אחד מקבל, החיך של אחר ימאיסהו ויפלוט אותו. ויש שחכו ממתקים, ויש שחכו מר, ואדרבה אינו מקרב זולת דברים המרים וגם אינו מוציא זולת דברים מרים, והבן.



[1]להבנת דבריו, עי' מאמרים ק' וקא שחוש ההרגש שורשו ברשימו, שהוא כלי המוגבל, וד' חושים רשר"ד שורשם בקו, שהוא האור המתלבש בו. וע"ז אומר כאן, שחוש ההרגש – מישוש, פועל בחיבור גוף האדם לנושא שממנו התענוג, משא"כ שאר החושים, באים מאברים חלולים בגוף, ואינם מתחברים לנושא שממנו בא הפעלת החוש, למשל, בחוש הראיה הגוף לא מתחבר לתמונה, מלבד הפה, שבמה שנכנס בתוכו פועל בנגיעה לגוף, כמו שיבאר.

[2]מטבע לשון ע"פ שבת כא, א: "כנגד הנכנסים וכנגד היוצאים". היינו, לנכנסים הוא סוף וליוצאים הוא ראש.

[3] ע"פ סנהדרין כג, א: "פה קדוש יאמר דבר זה?!"

[4]תנחומא פנחס י: "כשם שאין פרצופיהם שוין זה לזה, כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו".