((שנת תרע"ט)
כתוב
בתורה אות על הכהונה, בדבר שכל שבט ושבט נתנו מטות, ועל מטה אהרון יציץ ציץ ופרח
ושקדים (במדבר יז, טז-כד). וצריך להבין בחינת ציור האות הזה באופן זה של ציץ ופרח
ושקדים. ולעניות דעתי נראה דזה גילוי סוד כללות הבריאה עד תיקונו, דהנה יש סדר
הבריאה וסדר העבודה ותכלית בסוד ענ"ג[1]
ג' קוצי דיו"ד[2], דהיינו ראש
תוך סוף. והנה ראש כל דבר הוא בחינת ציץ, וציץ מתפשט לפרח, ובהגדל הפרח נעשה שקדים
טובים למאכל.
והנה
חטא קורח היה שטען 'כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'' (במדבר טז, ג), דהיינו מדרך
הבורא שהטביע בבריותיו כל אחד פרט לעצמו ואינו ערב בעד אחר, ומה בנים לא יומתו על
אבות, ומכל שכן אחד בעד חבירו שאינו מכירו לגמרי, וכבר כל ישראל עמדו על הר סיני
וידעו את ה', ואם כן 'למה תתנשאו', דהיינו שעשיתם מדרגות בקדושה, דמשה לעצמו ואהרן
לעצמו וכהונה ולויה וישראל, ואדם הרוצה לעלות עולה לה' או להקטיר קטורת תלוי בכונת
אחרים, דהיינו הכהנים, וגם קרבן צבור וקרבן יחיד.
ואחר
עונש קורח היתה תלונה בישראל 'אתם המיתם את עם ה'' (במדבר יז, ו), דהיינו שישראל
חשבו שהם גרמו זאת, דכיון דדרך עבודה ותורה 'לא בשמים היא'[3]
(דברים ל, יב) ובסוד 'צדיק גוזר וקב"ה מקיים' (ע"פ מועד קטן טז, ב; בבא
מציעא נט, ב), על כן היו בני ישראל צריכים לב' הוראות: א' שמפי הקב"ה הוא,
וב' שכן ראוי להיות גם כן, כי באמת קושיה גדולה מה לאחד בשביל אחר.
והנה
בחינת פרח הוא ציור הנאה שבציורים, והנה כשצייר עושה פרח, בתחילתו עושה בחינת
נקודות זה למעלה וזה למטה, זה גדול ורחב וזה קצר ובלתי רחב, וזה קו וזה נקודה,
וטרם הגמר הציור אין שום טעם וריח לעמידת הקוים ונקודות, באופן [ש]אפילו צייר הקטן
ממנו לא יוכל להשיגו, אבל בהתחבר אלו לאלו נעשה פרח נאה כפי חכמת הצייר, לכן נראה
להם בחי' ציץ של הבריאה, דהיינו נקודת כל נפש ונפש שצריך להחלק בציור פרח אחד, לכן
נראה להם סוד הערבות, וכל נפש שיגביה את עצמו או משפיל את עצמו, הרי משנה לבחינת
הפרח שעלה במחשבה[4], ועל כן זה
צריך לזה, ועל כן צריך כהונה ולויה ושושבינין. אבל לבסוף באמת בהארת משיח יהיה
בחינת שקדים, שכל חתיכה משקד מאכל לעצמו ואין חלק צריך לכל, אבל בזמן העבודה חלק
צריך לחלק וכל לחלק וחלק לכל, בסוד המתקלא (-מאזניים) שכל אחד צריך ליתן בעד חבירו
משלו, וכדמות הפרח שאם תטול חלק פרח בפני עצמו הרי אתה מקלקל הדמות וזיו הנאה גם
לחלק בעצמו, שום ציור לא נמצא, כי הוא נאה בחיבור הכלל דוקא בסוד 'וראשונות ישמיעיני
יתנו עדיהם ויצדקו' וגו'[5]
(ישעיה מג, ט), גם באה המופת במטה אהרון להורות שמפי עליון וגו'[6]
בסוד 'אני הוי' לא שניתי'[7]
(מלאכי ג, ו).
[1] עי' בזוהר אחרי אות סג/ב, וז"ל בהסולם: "היינו שכתוב
(ישעיה נח, יג) 'וקראת לשבת ענג', 'ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן' (בראשית ב, י),
שראשי תיבות נהר עדן גן הם אותיות ענג". ועי' ביאורו במאמר צז.
[2] עי' מבוא שערים שער ה' חלק א' פרק ז; תע"ס חלק י' אות קו.
[3] עי' בבא מציעא נט, ב: "שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו
משגיחין בבת קול", היינו שהתורה נמסרה כבר לחכמים.
[4] עי' זה במאמרי הסולם ב' מאמר סח שדורש זאת בכתוב (תהלים קג, טו)
"אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ" – "ניתן גבול מיוחד לכל נפש
ונפש בבחינת קבלת אור מלעילא בעולם הזה בסוד העבודה, וזה גדול מזה וזה לעילא מזה,
ואין פרצוף דומה לחבירו. ואותן הגבולים בציורם, דומה ממש לדמות קוי וניצוצי נקודות
הפרח, שהגבולים שבכל חלק ונקודה מהפרח מעמידים היופי של הפרח. ובהעבור לנקודה וחלק
מהפרח גבולו, או קטן או גדול, יגרם כיעור לכללות הפרח, ואי אפשר ליטול חלק מפרח
לפי עצמו ולהסתכל ביחידות, כי אז לא תואר ולא הדר לו לאותו חלק".
[5] עי"ש במפרשים, והמשמעות לעניינינו שיתגלה שגם הראשונות –
שבשעה שהופיעו לא ידענו כוונתן – הן צדק, כמו המשל שכל הקוים והנקודות נדרשים
לציור הפרח.
[6] איכה ג, לח: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". ועי'
במאמר סט שמפרש שגם הטוב וגם הנראה כרע באים מהשי"ת, ומטרתן אחת.
[7] מבאר במאמר עא שענין פסוק זה הוא שה' משגיח מתחילה עד סוף לענין
אחד, ואין שינוי בין חטאים וזכיות, עי"ש.