תוכן

מוצש"ק ויקרא תשי"ג
עיקר שלא לרצות שום דבר, רק להשפיע מטעם גדלותו ית'. היות שכל קבלות נפסלות, ולצאת מבחינת קבלה אי אפשר, רק ללכת בקצה השני היינו בבחינת השפעה.
וכח המנענע, היינו כח המשכה וכח המחייב לעבודה, הוא רק מטעם גדלותו ית'. שצריכין לעשות חשבון, שסוף כל סוף הכוחות והיגיעה מוכרחים לתת, אלא שעל ידי הכוחות האלו, יכולין להביא איזה תועלת והנאה. ז"א אם הכח והיגיעה מה שהאדם נותן, יכול להנות גוף בעל גבול, שהוא בחי' אורח עובר, או לבעל נצחי, ז"א שהמרץ שלו נשאר בנצחיות. וזה דומה, שבן-אדם אם יש בכוחו לבנות מדינה שלמה, והוא בונה רק צריף, שעל ידי רוח חזקה הוא נהרס, נמצא שכל הכוחות הלכו לטמיון. משא"כ אם נשאר בקדושה אזי כל הכוחות נשארים בנצחיות. ורק ממטרה זו הוא צריך לקבל כל היסוד לעבודה, והשאר יסודות פסולים.
וכח האמונה מספיק להאדם, ויכול לעבוד בבחינת השפעה. היינו, שיכול להאמין שהבורא ית' מקבל עבודתו, אפילו שעבודתו בעיניו אינה כל כך חשובה, מכל מקום הקב"ה מקבל את הכל. שכל עבודה, איך שתהיה, רצויה ומקובלת לפניו אם האדם מייחס את העבודה אליו ית'.
ורק אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה על בחי' קבלה, אזי האמונה אינה מספקת לו, ז"א שיש לו אז ספקות בהאמונה. והטעם הוא, משום שהקבלה אינה אמת. ז"א שבאמת אין לו לאדם שום דבר מהעבודה, רק לבורא ית' יהיה מהעבודה שלו. לכן הספקות שלו הם אמת, היינו, אלו המחשבות זרות, מה שעולות במוחו הן טענות אמיתיות. משא"כ אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה, ללכת בדרכי השפעה, בטח שלא יהיו לו שום ספקות בהאמונה. ובאם שיש לו ספקות, אז הוא צריך לדעת, שבטח שאין הוא רוצה ללכת בבחינת השפעה, שעל השפעה מספיקה לו האמונה.