תוכן

ויחי י"ד טבת תש"ח בסעודת שחרית של שבת
מתוך שלא לשמה באים לשמה. ויכולין להגיד אם משימין לב ביותר שבאמת השלא לשמה הוא הזמן היותר חשוב, מטעם שיותר קל ליחד את המעשה להשי"ת. מטעם שבלשמה אז הוא אומר שהוא עשה את המעשה הטוב הזה משום שהוא עובד ה' בתכלית, וכל מעשיו לשם שמים, נמצא שהוא הבעל מעשה, משא"כ בזמן שעוסק בשלא לשמה, אז המעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה', נמצא שהוא לא יכול לבוא אליו ית' בטענה שמגיע לו שכר. נמצא שהשי"ת לא נעשה אצלו יותר מחויב; ובשביל מה עשה המעשה הטוב הזה - הוא רק מטעם שהשי"ת הזמין לו איזו הזדמנות שהסיבה הזו תחייב אותו ומכריחה אותו לעשותו.
(הג"ה: למשל, אם באו אנשים לביתו והוא מתבייש להיות יושב בטל, אזי הוא לוקח איזה ספר ולומד תורה. נמצא בשביל מי הוא לומד תורה - לא בשביל מצות ה', ז"א שימצא חן בעיני השי"ת, אלא בשביל האורחים שבאו לרשותו, למצוא חן בעיני האדם, ואיך אפשר אחר כך לבקש שכר מהשי"ת על התורה הזו שעסק, עבור האורחים? נמצא שאצלו אין השי"ת נעשה מחויב, אלא שהוא יכול לחייב את האורחים שהם ישלמו לו שכר, היינו שיכבדו אותו בשביל שהוא לומד תורה, אבל אינו יכול לחייב בשום אופן את הבורא ית'.
ובזמן שנותן לעצמו חשבון הנפש ואומר שסוף כל סוף אינו עוסק בתורה, וזורק את הגורם, היינו את האורחים, ואומר שעובד עכשיו רק לשם השם, אזי תכף ומיד הוא צריך לומר שהכל מונהג מלמעלה, ז"א שהבורא ית' רצה לזכותו שיעסוק בתורה, ולתת לו גורם של אמת, והיות שאין הוא ראוי לקבל את האמת, לכן הקב"ה ממציא לו גורם של שקר, שעל ידי השקר הזה יעסוק בתורה. נמצא שהבורא ית' הוא הפועל ולא האדם, ואזי אדרבה, הוא צריך לתת שבח להשי"ת שאפילו במצב השפלות שנמצא, ג"כ ה' לא עוזב אותו ונותן לו כח, היינו חמרי דלק שירצה לעסוק בדברי תורה.)
נמצא, שאם הוא שם לב על המעשה הזה, אזי הוא רואה שהשי"ת הוא הפועל, בסוד: "הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", אבל האדם אינו נותן במעשה הטוב שום פעולה. הגם שהאדם עושה המצוה הזאת - אבל הוא לא עושה זאת בשביל מצוה, רק בשביל גורם אחר, שהאדם [חושב] שהגורם נמשך מפרודא ח"ו, והאמת היא שהשי"ת הוא הגורם והוא הסיבה שמחייבת אותו, אבל הבורא ית' מלובש אצלו בלבוש אחר ולא בלבוש של מצוה, אלא בשביל (מטעם) יראה אחרת או אהבה אחרת.
נמצא שבזמן השלא לשמה יותר קל ליחס המעשה הטוב ולומר שהשי"ת הוא העושה המעשה הטוב ולא האדם, וזה פשוט מטעם שהאדם לא רוצה לעשות את הדבר בשביל מצוה, אלא בשביל גורם אחר. משא"כ בלשמה, שהוא יודע בעצמו שהוא העובד ועושה המצוה, ז"א שהוא בעצמו היה הגורם, היינו מטעם מצוה, אבל לא מטעם שהשי"ת נתן לו בלבו את הרעיון והרצון הזה לעשות את המצוה, אלא הוא בעצמו בחר בזה. והאמת שהכל עשה השי"ת, אבל אי אפשר להשיג השגחה פרטית, מטרם שמשיגים את הענין של שכר ועונש.